עת"מ 48001-05-18

תקציר

השופט דחה את בקשת העותר על הסף בשל השיהוי המופרז בהגשת העתירה. העותר לא הגיש את העתירה בתוך מגבלת 45 הימים, כנדרש בתקנות בתי המשפט לעניינים מנהליים, ולא הראה כל הצדקה לשיהוי. השופט פירט את המועדים שבהם נודע לעותר על עילות העתירה ומצא כי השיהוי בהגשה היה סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד. טענות העותרים כי נודע להם על החוב רק לאחרונה הופרכו במספר ראיות. השופטת הדגישה את חשיבות העמידה במועד האחרון להגשת עתירות מנהליות, וציינה תקדימים רבים בהם נדחו עתירות בשל שיהוי. הם הוסיפו כי השיהוי גרם לנזק ראייתי המקשה על המשיב להציג הגנה. זאת ועוד, השופט מצא כי התנהלותו של המשיב, אף שהייתה פגומה בכך שלא ניהלה תיעוד מספק, לא עלתה כדי פגיעה חמורה בשלטון החוק. חומרת השיהוי עלתה על הפגמים הנטענים במעשי המשיב, שלא היו כרוכים בטענה לשחיתות. לא ניתן לייחס את רשלנותו של העותר בהגשת העתירה במועד לציבור משלמי המסים. לבסוף, הדגישה השופטת כי אף שדלתות בתי המשפט פתוחות בפני ערעורים מסוג זה, יש להגישם בהקדם כדי להבטיח את תפקודן התקין של רשויות המינהל. נוכח השיהוי הניכר ובהיעדר נסיבות חריגות, נדחתה העתירה, והעותר חויב בהוצאות המשיב.