רע"א 7452/96

תקציר

במקרה זה, בית המשפט העליון בחן האם משכיר יכול לתבוע הן דמי שימוש ראויים והן פיצוי מוסכם כאשר שוכר עיכב פינוי דירות מושכרות מעבר לתקופת השכירות. בתחילה פסק בית משפט השלום למשכיר את שני סוגי הפיצויים: דמי שימוש נאותים המבוססים על מושג ההתעשרות ופיצוי מוסכם הקבוע בחוזה השכירות, שקבע 150% מדמי השכירות עבור כל חודש של פינוי מאוחר. עם זאת, ערעורו של הדייר לבית המשפט המחוזי נדחה, מה שגרר ערעור נוסף לבית המשפט העליון. בית המשפט העליון קבע כי המשכיר אינו יכול לקבל את שתי צורות הפיצוי שכן הדבר יביא להשבה כפולה, דבר שאינו מותר. בית המשפט קבע כי אין לצבור פיצויים בגין הפרת חוזה והתעשרות אלא אם כן הוכחו נזקים נפרדים. ההיגיון היה שהענקת שניהם תעשיר את המשכיר שלא בצדק, כאילו הוא יכול היה להשכיר את הנכס פעמיים באותה תקופה. יתר על כן, גם פיצוי מוסכם, במקרה זה, שנועד בעיקר להשבת דמי שכירות אבודים, לא ניתן היה להוסיף לדמי ההתעשרות שכן הוא שירת את אותה מטרה כספית. כך, פסק בית המשפט לבטל את חובת השוכר לשלם את הפיצוי המוסכם ופסק לטובת השוכר, וכן הורה למשכיר לשלם שכר טרחת משפט.