עת"מ 35760-02-18

תקציר

פסק הדין דן בטענות העותרים בדבר העתקת מחסום ובתגובות המדינה, עיריית ירושלים ומשיבים נוספים. הטענה העיקרית היא כי החלטת ההעתקה לא נבעה משיקולים ביטחוניים, אלא לטובת פארק עין חניה הסמוך והגבלת גישת האוכלוסייה המקומית אליו. עם זאת, בית המשפט מצא כי ההחלטה מוצדקת מטעמי ביטחון ולא נועדה להדיר תושבים, שכן המחסום שהועתק לא ישנה את זכויות הכניסה החוקיות לפארק. עוד טענו העותרים כי בתהליך העתקת המחסום נפלו פגמים פרוצדורליים, לרבות היעדר חוות דעת סביבתית ואי סדרים במינוי יו"ר הוועדה. אמנם התגלו כמה פגמים פרוצדורליים, כגון מינויו בדיעבד של היו"ר, אך בית המשפט קבע כי מדובר בעיקר בפורמליות שאינה פוסלת את ההחלטה, מה גם שההיבט הסביבתי טופל מאוחר יותר. מנגד, בית המשפט קבע כי פעולות העירייה במקום היו בלתי מורשות. העירייה ביצעה עבודות זמניות, לרבות הקמת מחסום, ללא היתר חוקי. לפיכך, בית המשפט הורה לעירייה להחזיר את האתר למצבו הקודם עד למועד שנקבע. העותרים העלו גם טענות נוספות, בהן ניגוד עניינים וטענות חדשות בנוגע למבנה משרדים לכאורה במחסום, שבית המשפט דחה בשל חריגתן מהיקף העתירה וחוסר צדק. לסיכום, העתירה נגד המשיבים הנוגעת להחלטת המדינה להעתיק את המחסום נדחתה, ואילו העתירה נגד פעולות העירייה התקבלה. העירייה חויבה לשאת בהוצאות העותרים, ואילו העותרים נדרשו לשלם למדינה הוצאה נמוכה יחסית. בית המשפט הדגיש כי סכומים אלה אינם צריכים לכלול מע"מ ויש לשלמם עד למועד מסוים.