ע"ע 28288-05-20

תקציר

הערעור מתייחס לסכסוך בין עובדת למעסיקה - יחידה במשרד החוץ הספרדי - בנוגע ליחסי העבודה. העובד הגיש תביעה בבית משפט ישראלי תוך שימוש בדין הישראלי, לה התנגד המעסיק, תוך שהוא מסתמך על סעיף סמכות שיפוט בחוזה העבודה הקובע כי כל המחלוקות צריכות להידון אך ורק בבתי המשפט בספרד. בית המשפט המחוזי קבע כי התביעה לשכר גבוה יותר תידון בספרד, בעוד שהעילות הנוגעות לזכויות סוציאליות על פי חקיקת המגן הישראלית יכולות להתנהל בישראל. שני הצדדים ערערו על פסק דין זה. המעסיקה טענה כי בית הדין הישראלי נעדר סמכות וכי יש לדון בתביעה כולה בספרד, ואילו העובדת טענה כי יש לתקן את החלטת בית הדין האזורי לטובתה. בית המשפט העליון דחה את ערעור המעסיק, וקיבל את קביעת בית הדין האזורי כי הדין הישראלי חל על מערכת היחסים וכי יש לו סמכות לדון בתביעה. עוד קבע בית הדין כי המעסיק לא מיצה את כל הדרכים המשפטיות בכך שלא ערער על החלטת הביניים של בית הדין האזורי במועד. כמו כן, בית המשפט העליון קבע כי ערעורה של העובדת מוצדק בחלקו, בהתייחס לתביעותיה להוצאות נסיעה, עליהן לא ערער המעסיק די הצורך, ולפיכך קיבל את חישוב העובדת בסך 20,664 ₪ עבור הוצאות נסיעה, בצירוף ריבית משפטית. ערעוריו האחרים של העובד נדחו. המעסיק חויב לשלם לעובד את הסכום הנוסף בתוך 30 יום ואת הוצאות הערעור של שני הצדדים.