עת"מ 51904-02-17

תקציר

הסוגיה העומדת על הפרק סובבת סביב תקופת ההתיישנות על עבירה של עורך דין לשעבר וסבירות החלטת לשכת עורכי הדין (המשיב) לדחות את בקשתו להצטרף מחדש ללשכה. העותר, שהועמד לדין משמעתי בגין שורה של עבירות חמורות והורשע בפלילים בשנים 2003 ו-2006, ביקש להכריז על הרשעתו כמיושנת ולשקול מחדש את בקשתו להשבה ללשכת עורכי הדין. עם זאת, המשיב טען כי הרשעתו תתיישן רק בשנת 2018, בהתבסס על חוק המרשם הפלילי. המחלוקת המרכזית נסובה סביב פרשנותו של חוק שחרור מותנה ממאסר והאם הופחת עונשו של העותר, דבר שישפיע על תקופת ההתיישנות בגין הרשעתו. בית המשפט, בהסכמתו עם עמדת המשיב, קבע כי סמכותה של ועדת השחרורים מוגבלת לשחרור על תנאי ולא ניתן לפרש אותה כסמכות לקיצור עונשי מאסר. יתר על כן, רק לבית המשפט או לנשיא המדינה יש סמכות להקל בעונשים. לפיכך, החלטת המשיב, שקבעה כי העותר יוכל להגיש בקשה מחודשת לחברות לאחר תום תקופת ההתיישנות בגין הרשעתו, הייתה מוצדקת. משכך, בקשת ההשבה נדחתה, והעותר חויב לכסות את הוצאות המשיב.