ע"א 11272/07

תקציר

מינהל מקרקעי ישראל ערער על פסק דינו של בית המשפט המחוזי שאישר את טענותיהם של מספר משיבים שביקשו להשיב את דמי ההיתר ששילמו לרמ"י או להצהיר על היעדר התחייבות לשלמם. המשיבים התקשרו עם רמ"י בחוזי שכירות למגרשים לבנייה ולאחר מכן הגישו בקשה להיתר להרחבת בתיהם. רמ"י חייבה אותם לשלם דמי היתר בגין תוספת הבנייה, דבר שהוביל לטענות המשיבים. הנושא המרכזי היה פרשנותן של שתי החלטות סותרות של מועצת רשות מקרקעי ישראל. החלטה מס' 402 פטרה את המשיבים מתשלום דמי היתר בגין תוספת בנייה למגורים אם השטח הבנוי הכולל לא יעלה על 160 מ"ר, ואילו החלטה מס' 481 קבעה כי דמי החכירה יחושבו לפי השטח הבנוי בפועל. בית משפט קמא פסק לטובת המשיבים, למעט המשיב 8, שבקשתו נשלטה על ידי החלטה מאוחרת יותר שביטלה את הפטור. בדיון בערעור הדגיש בית המשפט כי החלטה מס' 402, שהעניקה את הפטור, ברורה ובלתי מסוייגת. היא דחתה את טענת רמ"י כי הפטור חל רק על חוכרים ספציפיים, וקבעה כי לשון ההחלטה אינה משתמעת לשתי פנים. בית המשפט ציין כי החלטה מס' 481, שקבעה תשלום דמי חכירה על בסיס בנייה בפועל, התקבלה לאחר החלטה מס' 402 ויצרה פער שהיה צורך לטפל בו בהחלטה אחרת של המועצה, ולא בהנחיות פנימיות. ניסיונו של מנהל מקרקעי ישראל ליישב בין ההחלטות באמצעות נהלים פנימיים לא צלח, שכן אלה לא יכלו לגבור על החלטת המועצה. בנוסף, מתח בית המשפט ביקורת על חוסר הבהירות והאחידות של מינהל מקרקעי ישראל ביישום הוראת הפטור, והפך את טיעוני האינטרס הציבורי לפחות משכנעים. באשר להסכמי החכירה, הדגיש בית המשפט את הצורך בבהירות ובספציפיות, במיוחד בעת קביעת התחייבויות החוכרים. הלשון הכללית והבלתי מפורטת בה נעשה שימוש בחוזי השכירות לא פתרה את המחלוקת ואף תמכה בטענות המשיבים. טענת מנהל מקרקעי ישראל כי יש לחשב את דמי ההיתר מהמ"ר הבנוי הראשון נעדרת שחר בשל היעדר הוראות מפורשות בחוזי החכירה. בסופו של דבר, הערעור נדחה, ופסק דינו של בית משפט קמא לטובת המשיבים (למעט המשיב 8) התקבל. רשות מקרקעי ישראל חויבה לשלם 20,000 ₪ שכר טרחת עורך דין למשיבים 7-1. פסק הדין הדגיש את חשיבותן של נורמות משפטיות ברורות ומחייבות בקביעת שכר טרחה ואת השלכותיהן של הוראות חכירה מעורפלות.