ת"א 30791-05-15

תקציר

בני הזוג, שנישאו בשנת 1994, חלקו על הבעלות על חלקת אדמה הרשומה רק על שם הבעל. האישה טענה כי הקרקע נרכשה במהלך נישואיהם באמצעות כספים משותפים, ולכן יש לחלק אותה שווה בשווה ביניהם. עוד טענה כי תרמה חלק מכספה האישי, שניתן לה על ידי אביה כמתנת חתונה, לרכישת הקרקע. השופטת סקרה בהרחבה את התקדים המשפטי בעניין חלוקת רכוש בין בני זוג נשואים לפי חוק יחסי ממון, הדוחה את חלוקת הנכסים עד לסיום הנישואין. על פי פסיקות קודמות, למרות שהחוק מרמז על היעדר שותפות במהלך הנישואין, ניתן להקים שותפות ספציפית בנכס מסוים על בסיס הדין הכללי, דיני החוזים ודיני הקניין. השופטת ציינה כי נטל ההוכחה מוטל על בן הזוג ששמו אינו מופיע על רישום הנכס, וכי עצם הרישום על שם אחד מבני הזוג אינו מונע שותפות. עם זאת, העובדה שהרישום מתרחש במהלך הנישואין מפחיתה את הסבירות שבני הזוג התכוונו לחלוק בנכס. השופט קבע כי האישה לא סיפקה ראיות מספיקות להוכחת טענותיה. טענתה כי תרמה אישית לרכישת הקרקע אינה אמינה, שכן היא עלתה רק במהלך חקירתה הנגדית ולא נתמכה במסמכים או בעדויות עדים כלשהם. עדויות עדי האישה לא תמכו בטענתה בדבר הכוונה לחלוק בקרקע. יתר על כן, הראיות הצביעו על כך שהקרקע עברה בירושה לבעל ולא נרכשה מאחיו, דבר שהיה נדבך מרכזי בטענת האישה. גם אם הקרקע נרכשה, האישה לא שכנעה את בית המשפט בתביעתה בדבר כוונה ספציפית לחלוק בנכס מסוים זה. השופטת ציינה כי הנכס המדובר, חלקת קרקע שהאישה לא הצליחה לאתר את מיקומה, לא נראה שיש לה קשר כלכלי לאישה, במיוחד בהתחשב בכך שלא הייתה לה כל מעורבות בעסקי בעלה והקרקע לא שימשה למגורים. השופט הגיע למסקנה כי יש לדחות את התביעה, והורה לאישה לשלם לבעל הוצאות משפט בסך 8,000 שקל.