תא"מ 22017-04-18

תקציר

התובעת הגישה תביעה כנגד הנתבעים בדרישה לקבל פיצויים שנגרמו לרכבה החונה בתאונה, ותבעה תגמולי ביטוח מהנתבעת השלישית, הפניקס, שביטחה את רכבם של הנתבעים. המחלוקת העיקרית הייתה באשר לזהות נהג רכבם של הנתבעים, שכן רק האב (נאשם 2) היה מבוטח, והפוליסה הגבילה את הכיסוי לנהגים מעל גיל 50. נאשמים 1 ו-2 טענו כי נאשם 2 נהג, אך הפניקס טענה כי מדובר בנתבעת 1, וכי בכל מקרה יש לדחות את התביעה מחמת מרמה. השופט פסק לטובת הפניקס. הוא מצא כי הנתבעים 1 ו-2 לא הצליחו להוכיח כי התאונה אירעה בנסיבות הכלולות בפוליסה, שכן התרחיש הסביר ביותר היה כי נאשם 1 נהג. כמו כן, קיבלה השופטת את טענת הפניקס כי נמסרו לה פרטים כוזבים על זהות הנהג בכוונה להונות, ובכך פטרה את הפניקס מחובתה לספק תגמולי ביטוח. עוד קבע השופט כי גם אם תחול דוקטרינת החמרת הסיכון, אין בה כדי להציל את הנאשמים במקרה זה. באשר לתביעת התובעת בגין נזק לרכבה, קבעה השופטת כי לא הצליחה להוכיח אילו נזקים נגרמו כתוצאה מהתאונה המדוברת, ועל כן דחתה את התביעה, למעט שכר טרחת השמאי, שנפסק במלואו. השופט הורה לנתבעים 1 ו-2, שנמצא כי פעלו במשותף, לשלם לתובע פיצויים בסך 1,755 ש"ח, בתוספת הפרשי הצמדה, אגרת בית משפט ושכ"ט עו"ד בסך 2,000 ₪. התביעה נגד הפניקס נדחתה, והנתבעים 1 ו-2 חויבו לשלם את שכר טרחת עורך הדין של הפניקס כצד שלישי, בסך של 4,000 ₪.