ת"א 11323-11-14

תקציר

פסק הדין דוחה את תביעת התובע נגד מדינת ישראל מכמה טעמים. ראשית, לא הוכחה עילת תביעה, והתביעה חסומה על פי דין ודוקטרינות ההתיישנות. הקרקע המדוברת עברה הליך הסדרה שהסתיים בשנת 1981, וכתוצאה מכך המדינה נרשמה כבעלים יחיד. טענת התובעת להפך, אינה תקפה, שכן היא לא הוגשה במסגרת מגבלת 25 השנים שנקבעה וכעת היא חסומה בזמן. התובעת גם לא הוכיחה נסיבות חריגות כלשהן שיאפשרו את תיקון הרישום, כאמור בפקודת הסדר זכויות במקרקעין. כמו כן, השופטת מקבלת את טענת המדינה כי התובע רכש את הקרקע בידיעה שהיא רשומה על שם המדינה, ובכך מוחקת כל עילת תביעה נגד המדינה. גם טענת התובע בדבר הבטחה שלטונית בדבר זכויות במקרקעין אינה מבוססת. ההבטחה, שהתובע נמנע מלפרט, אינה מגובה בראיות ברורות וחסרה בהירות וקביעות. בנוסף, התובע לא הוכיח כי לנותני ההבטחות הייתה סמכות לחייב את הממשלה, ואף לא סיפק כל הסבר לשיהוי בהגשת התביעה. נוכח היעדר עילת תביעה תקפה ותחולת חוק ההתיישנות והשיהוי, פוסק השופט לטובת המדינה ופוסק הוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין לנתבע.