ה"פ 1077/02

תקציר

המקרה נסוב סביב מחלוקת הנוגעת לחלקת אדמה שהוחכרה למוסד חינוכי דתי, ישיבה, על ידי אדם פרטי לצורך הקמת ישיבה ופנימייה. הסכם החכירה, המכונה הסכם ההקדש הציבורי, פירט את התנאים וההגבלות, לרבות קביעה כי הנכס ישמש אך ורק למטרה המיועדת ולא ניתן יהיה להחליפו או למכור אותו. המשכיר, שהתכוון להקים הקדש ציבורי, העביר את השליטה בנכס לידי הישיבה. עם זאת, סכסוך התעורר מאוחר יותר, שהוביל להתדיינות משפטית. בית משפט קמא קבע, כי ההסכם הוא מתנה שמתקיים בה תנאי, ומשלא התקיים התנאי, המתנה בטלה. בית המשפט העליון אישר החלטה זו. בהמשך עתרו יורשיו של בעל הקרקע המקורי, שהלך לעולמו, לבית המשפט בבקשה להצהיר על קיומו של הקדש ציבורי, בטענה כי התקיימו התנאים המהותיים להקדש. בית המשפט, בפסק דין זה, קובע תחילה את המסגרת הנורמטיבית להקדשות, תוך שימת דגש על דרישת מסמך בכתב המבטא את הכוונה ליצור הקדש, מטרותיו, נכסיו ותנאיו. היא מכירה בכך שאמנם לא התקיימו התנאים הפורמליים להקדש, אך התנאים המהותיים עשויים להצדיק הצהרה על קיומו. עוד מובהר כי נאמנויות הציבור כפופות לתקנות ספציפיות וכי לבית המשפט סמכות להצהיר על קיומו של הקדש, גם אם הפורמליות לוקה בחסר, כל עוד מתקיימים התנאים המהותיים. לאחר מכן עובר פסק הדין למקרה הפרטני, ודוחה את טענות המשיבים בדבר הליכים קודמים וכוונותיו של המנוח על ערש דווי. בית המשפט מדגיש כי ההליכים הקודמים לא עסקו בסוגיית ההקדש וכי אומד דעתו של המנוח בעת חתימת ההסכם רלוונטי. לאחר בחינת ההסכם ויישומו, מגיע בית המשפט למסקנה כי נוצר הקדש ציבורי, שכן המנוח הקדיש את החלקה למטרה ציבורית - הקמת ישיבה. עם זאת, השאלה הקריטית היא האם ביטול ההסכם מבטל גם את ההקדש. בית המשפט קובע כי בעוד שההסכם עצמו הוא חוזה וכפוף לביטול, ההקדש נוצר על ידי החוזה ולכן מתבטל גם עם ביטולו. במקרה זה, בית המשפט קבע בעבר כי ההסכם בטל בשל הפרת תנאיו על ידי הישיבה. קביעה זו, יחד עם ההשתלטות הבלתי חוקית על החלקה על ידי תלמידי הישיבה לאחר פסק הדין, משמעותה שהנכס אינו מוחזק עוד לצורך הנאמנות. משכך, נדחית העתירה להכרזה על קיומו של הקדש ציבורי. המבקשים, אשר ביקשו את ההצהרה, נדרשים לשאת בהוצאות המשיבים ובשכר טרחת עורך דין. ההחלטה הינה סופית, ניתנה בהעדר הצדדים, ומיום 2.9.04.