ת"א 58877-05-20

תקציר

התובע, עורך דין במקצועו, תבע מהנתבעת שכר טרחה בגין טיפולים משפטיים שונים שניתנו במהלך השנים. הנתבעת לא חלקה על כך שהתובעת סיפקה שירותים משפטיים, אך טענה כי התביעות התיישנו וממילא שכר הטרחה הנתבע כבר שולם. לחילופין, טענה הנתבעת כי הצדדים סיכמו כי לתובע ישולם סכום מסוים מתמורת הטיפולים המשפטיים, שכבר שולם במלואו. בית המשפט קבע כי מרבית התביעות התיישנו מאחר והתובע לא העלה אותן בתוך תקופת ההתיישנות בת שלוש השנים, ובכל מקרה התובע לא הוכיח את הטענות. בית המשפט מצא כי עדותו של התובע אינה אמינה, וכי הוא לא הוכיח די הצורך את הסכמתם הנטענת של הצדדים לגובה שכר הטרחה הנתבע על ידו, שממילא אינו סביר. בנוסף, בית המשפט מצא כי גם גרסאותיו של הנאשם לא תמיד היו אמינות. עם זאת, מאחר שגם הנתבע לא הוכיח כי שילם את הסכומים הנתבעים, ולאור העובדה שהתובע לא דרש שכר ראוי, דחה בית המשפט את התביעה בשל אי הוכחתה של התובעת, ולא בשל ראיות הנתבעת. בית המשפט הדגיש כי אין לפרש את החלטתו כמקבלת גרסת הנתבע, אלא כתוצאה מאי הוכחת טענתו של התובע, לרבות בשל פגמים משמעותיים בעדותו. כמו כן הורה בית המשפט לתובע לשלם לנתבע הוצאות משפט בסך 234,000 ₪, לאור ההפרש המשמעותי בין הסכום הנתבע (5.5 מיליון ₪) לבין הסכום שהוכח בפועל.