עת"מ 53989-01-11

תקציר

החלטת בית המשפט מתייחסת לבקשות לצווי ביניים שהגישו מבקשי מקלט בישראל כדי לעכב את גירושם מהארץ עד להכרעה בעתירותיהם לקבלת מעמד פליט. הבקשות מוגשות כנגד החלטות ממשלת ישראל שלא להכיר בעותרים כפליטים. על בית המשפט להחליט אם לקבל את הבקשות או לדחות אותן על הסף. השופט פותח בתיאור הרקע המשפטי, לרבות הצטרפותה של ישראל לאמנת הפליטים משנת 1951 והגדרת "פליט". על פי האמנה, פליט הוא מישהו מחוץ לארץ מוצאו בשל פחד מבוסס היטב מפני רדיפה על בסיס גזע, דת, לאום, קבוצה חברתית או דעה פוליטית. השופט מתייחס גם לחובתה של המדינה שלא לגרש פליט למדינה שבה נשקפת סכנה לחייו או לחירותו, וכן לשינוי שחל לאחרונה בנוהל הטיפול בבקשות מקלט בישראל. הנוהל הישן, משנת 2002, כלל סינון ראשוני של נציבות האו"ם לפליטים, ואילו הנוהל החדש, שיושם בשנת 2011, מחייב מבקשי מקלט להגיש את בקשותיהם בתוך שנה מיום כניסתם לישראל. הנוהל החדש מחמיר לכאורה יותר ומאפשר דחייה על הסף של בקשות ללא בדיקה מקיפה. השופט מציין כי השאלה המשפטית מתעוררת מהתחולה הרטרואקטיבית של הנוהל החדש על בקשות שהוגשו לפני ביצועו. השופט מדגיש את הצורך להבחין בין עתירות ראויות לשבח לבין עתירות קלות דעת. הם קובעים כי יש ליתן צו ביניים במקרים בהם נשקפת סכנה לכאורה לחייו של המבקש, גם אם אינם עונים להגדרה המחמירה של "פליט". לעומת זאת, עתירות שלכאורה אינן תוחלת – כגון כאלה שמטרתן להאריך שהות או כאלה שאין בהן ראיות לסכנת חיים – יידחו על הסף. השופט מספק קריטריונים מפורטים להחלטה אם לתת צו ביניים או לדחות את העתירה על הסף, תוך הדגשת החשיבות של בחינת הראיות והעובדות הספציפיות של כל מקרה. במקרה הספציפי שלפנינו, השופט מחליט לדחות את בקשת העותר על הסף. הם מנמקים החלטה זו בכך שהם מצביעים על השיהוי של העותר בהגשת בקשת המקלט, על המניעים הכלכליים גרידא להיכנס לישראל ולהישאר בה ועל היעדר ראיות התומכות בטענה לסכנת חיים. יתרה מכך, השופט מציין כי העתירה זהה כמעט לחלוטין לבקשות אחרות שהגיש אותו עורך דין, דבר המצביע על חוסר אמינות. השופט מגיע למסקנה כי לא הוכחה סכנה לכאורה לחיי העותר ולפיכך הבקשה לצו ביניים והסעדים החלופיים נדחים. ההחלטה מתקבלת בהיעדר הצדדים, והשופט בוחר שלא לחייב את עורכי הדין בהוצאות אישיות.