על"ע 1691/00

תקציר

המערער, עורך דין מתמחה, מילא במקביל עבודה נוספת במהלך התמחותו ללא אישור לשכת עורכי הדין (להלן: "לשכת עורכי הדין"). על אף שלשכת עורכי הדין הייתה רשאית לפסול את תקופת ההתמחות של המערער בשל הפרה זו, היא לא ביטלה אוטומטית את תקופת ההתמחות כולה. החלטת לשכת עורכי הדין לפסול מחצית מתקופת ההתמחות של המערער התקבלה לאחר שסיים אותה בהצלחה ועבר את בחינותיו. לפיכך קבע בית המשפט כי המערער עבר את בחינות ההתמחות "בתום תקופת ההתמחות", כנדרש בחוק. מאחר שללשכת עורכי הדין אין סמכות להטיל סנקציות שלא במסגרת הליך משמעתי, דרישתה כי המערער ייבחן שוב בבחינות ההתמחות הייתה בלתי חוקית. תחת זאת, דרך הפעולה הראויה הייתה לפתוח בהליכים משמעתיים אם לשכת עורכי הדין רצתה להעניש את המערער. זאת ועוד, בית המשפט מצא כי זכות הערעור של המערער על החלטת לשכת עורכי הדין מעוגנת בסעיף 45 לחוק לשכת עורכי הדין, והעובדה שגם עילות הערעור יכולות להוות בסיס לעתירה לבג"ץ אינה שוללת זכות זו. בהתחשב בכך שהמערער כבר השלים תקופת התמחות נוספת כבקשת לשכת עורכי הדין, קיבל בית המשפט את ערעורו והורה ללשכת עורכי הדין להעניק לו רישיון לעסוק בעריכת דין.