ע"א 14458-07-19

תקציר

הערעור מתייחס למחלוקת על ביצוע פסק דין המורה למערער לשלם לבת זוגו לשעבר 388,000 ₪. משלא שילם המערער, נפתח תיק הוצאה לפועל, שהביא למינוי כונס נכסים לנכסיו, לרבות דירה בבעלות משותפת עם בת זוגו לשעבר. כונס הנכסים פרסם את הדירה למכירה והמערער השתתף במכרז והציע לרכוש אותה תמורת 1,230,000 ₪, אך לא עלה בידו לגייס את הכספים הדרושים במועד שנקבע. לאחר מכן נמכרה הדירה לצד שלישי. המערער הגיש תביעה נגד כונס הנכסים ורשם ההוצאה לפועל, בטענה שהם גרמו לו נזקים במהלך הליך כינוס הנכסים, אך בית משפט קמא דחה את התביעה על הסף. המערער ערער על החלטה זו. ערכאת הערעור אישרה את החלטתו של בית משפט קמא בכל סעיפי האישום למעט אחד: היא מצאה כי יש לאפשר למערער להגיש עילת תביעה כנגד המשיב בגין התחייבות נטענת לביטול עיקולים על נכסיו, אשר לטענת המערער המשיב לא עמד בה. בית הדין הדגיש כי דחייה על הסף היא צעד קיצוני ויש להינתן רק כאשר ברור שתובע לא יצליח גם אם טענותיו יוכחו. באשר לביטול העיקולים, ציין בית המשפט כי נראה כי כתבי הטענות של המשיב עצמו תומכים בטענת המערערת כי התחייבות כזו נעשתה. בית המשפט הבחין בין החלטות מנהליות של רשם ההוצאה לפועל לבין החלטות שיפוטיות, בקובעו כי החלטות מנהליות אינן מקימות עילה, ולפיכך החלטת הרשם בדבר ביטול העיקולים לא מנעה מהמערערת לנקוט עילת תביעה זו כנגד המשיב. בית המשפט דחה גם את בקשת המערער לצרף ראיה נוספת, שכן היא לא הוגשה בשקידה ולא נמצאה נחוצה למניעת עוול. הערעור התקבל בחלקו, ובית משפט קמא נדרש להמשיך בעילת התביעה הקשורה לסעיף 3.3 לכתב התביעה המתוקן.