בש"פ 2642/91

תקציר

גזר הדין המדובר עוסק במשיב שהורשע בהחזקת כמות משמעותית של הרואין, מעל 38 גרם, ובאספקת מחצית ממנו לאדם אחר. בעקבות מעצרו הוארך מעצרו של המשיב עד תום הליכי המשפט. השופט נעתר לבקשת הסנגור לשחרר את המשיב בערבות טרם מתן גזר הדין, במטרה לאפשר לו לעבור טיפול גמילה מסמים. על החלטה זו ערערה המדינה, שטענה כי לא שקלה כראוי את חומרת העבירה או את הסיכון לשלום הציבור. ערכאת הערעור הכירה בכך שהשופט שקל את התמכרותו של המשיב ואת רצונו להיגמל, ולא מצא סיבה לחלוק על הערכתו. עם זאת, בית המשפט הביע הסתייגות משמעותית מההחלטה לשחרר את המשיב בערבות, תוך הדגשת חומרתן הרבה של העבירות והצורך בהגנה על הציבור ובהרתעה. צו השחרור תואר כחריג ביותר, ובית המשפט ציין כי היה נוקט משנה זהירות אילו היה זה בית משפט קמא. שופטי הערעור הכירו בקשר שבין התמכרות להתנהגות פלילית, אך הדגישו כי הטיפול בהתמכרות נעשה בדרך כלל לאחר מתן גזר הדין. עוד ציינו כי יש לשקול הליך חריג שכזה רק במקרים נדירים שאינם כרוכים בעבירות חמורות. חרף התנגדויות אלה, נקטה ערכאת הערעור בהסתייגות מלהתערב, והכירה בכך שההחלטה נועדה להוות צעד ביניים לקראת גזר הדין וכי היא תתערב בשיקולי גזר דינו של בית משפט קמא. בסופו של דבר, הערעור נדחה, כאשר בית המשפט בחר שלא להתערב בהחלטת בית משפט קמא לשחרר את המשיב בערבות טרם מתן גזר הדין.