ע"ב 1650/07

תקציר

התובע הגיש תביעה נגד הנתבעת, אונר"א, לפיצויי פיטורים ותנאים סוציאליים אחרים, בטענה להפרת חוזה. הנאשם טען לחסינות מפני הליכים משפטיים בהתבסס על האמנה בדבר זכויות יתר וחסינויות של האומות המאוחדות משנת 1946. התובעת טענה כי החסינות הנטענת אינה תקפה, ואילו הנתבעת טענה כי קיימת לה חסינות מוחלטת כארגון בינלאומי. היועץ המשפטי לממשלה תמך בעמדת הנאשם והדגיש כי ישראל מחויבת לאמנה ועליה לכבד את חסינות האו"ם. בניגוד לחסינות של מדינות זרות, הנשלטת על ידי המשפט המנהגי וההסכמי, חסינותם של ארגונים בינלאומיים מוסדרת בהסכמים בינלאומיים, במקרה זה, מגילת האו"ם ואמנת 1946. בית הדין קבע כי אין לו סמכות לדון בתביעה נגד הנתבעת וכי פניית התובע נתונה לבתי הדין שנקבעו בהוראות העבודה. יתר על כן, המשפט הישראלי בנושא זכויות עובדים והפסיקה הקודמת תמכו בדוקטרינת החסינות המוגבלת, שמשמעותה הייתה שלבית הדין סמכות לדון בתביעות הנוגעות לתביעות פרטיות של ישויות זרות. עם זאת, מעמדו של האו"ם היה ייחודי ונשלט על ידי אמנות נפרדות, כולל האמנה משנת 1946 ופקודת החסינות והפריבילגיות של האו"ם משנת 1947. לפיכך, התביעה נגד הנתבע נדחתה, והתובע הופנה לערכאות המתאימות להכרעה.