ע"פ 305/22

תקציר

בערעור שהתמקד בקבילות ובמשקל אמירותיו החיצוניות של המנוח שנאמרו בסמוך לאחר מעשה אלימות, בחן בית המשפט האם ניתן לקבל אמירות אלה כראיה והאם די בהן כדי להרשיע את המערער בעבירות שונות. בית המשפט חיזק את חשיבותו של כלל השמיעה במשפט האנגלו-אמריקאי, והצביע על חששות משמעותיים לגבי אמינותן של אמירות שמיעה בשל היעדר הזדמנויות לחקירה נגדית. דבריו של המנוח נבחנו על פי סעיף 10(1) לפקודת הראיות, המאפשר חריגים מסוימים לעדות שמיעה, ובפרט חריגים לעדות שמיעה, הנוגעים לאמירות שנאמרו באופן הדוק לאירוע. נקבע כי אף שאמירות שנאמרו תחת טראומה נחשבות לאמת, הן לא תמיד מתיישבות עם המציאות העובדתית. המערער הורשע בעבירות אלימות ורכוש, כשהוא נתמך בראיות ובאמירותיו העקביות של המנוח ביחס לעבירות אלה. עם זאת, באשר לאישום במעשה מגונה, מצא בית המשפט ספק סביר וציין סתירות בדברי המנוח, בהיעדר ראיות מאמתות, שהביאו בסופו של דבר לזיכויו של המערער מעבירה זו. בית המשפט שינה את עונשו של המערער והפחית אותו לשבע שנים, תוך שמירה על מרכיבים אחרים של העונש, תוך שהוא מציין כי הקשר בין מאבקי חייו הבאים של המנוח לבין מעשיו של המערער לא הוכח באופן חד משמעי. החלטה רבת ניואנסים זו הדגישה את האיזון בין שמירה על הליכים שיפוטיים המכבדים את זכויות הנאשמים לבין הכרה בהשלכות המעשיות והחברתיות של עדויות מבוססות טראומה.