דב"ע נה/195 - 0

תקציר

המערערת, שבשנת 1988 מלאו לה 60, תבעה מהמשיבה קצבת זקנה מהמוסד לביטוח לאומי בשנת 1994, שש שנים לאחר שהפכה זכאית. המשיב הכיר בתביעתה לתקופה רטרואקטיבית של שלוש שנים אך דחה אותה ליתרה. המערערת טענה כי לא תבעה את הקצבה קודם לכן משום שסברה שאינה זכאית לה בשל המשך עבודתה וקבלת קצבת תלויים נוספת עבורה על ידי בעלה. בית משפט קמא דחה את תביעתה וקבע כי היא דחתה ביודעין את תביעתה לקבלת פנסיה נוספת וניסתה ליהנות ממנה. המערער ערער על החלטה זו, אך ערכאת הערעור אישרה את פסק דינה של הערכאה הנמוכה יותר. השאלה המרכזית הייתה האם תביעתה המאוחרת של המערערת נבעה מחוסר ידיעה או מסיבה טובה, שתאפשר לה לקבל פנסיה רטרואקטיבית, או שמא נמנעה ביודעין מלתבוע אותה, דבר שימנע ממנה לעשות כן. ערכאת הערעור הסכימה עם בית משפט קמא כי המערערת עיכבה ביודעין ובמכוון את תביעתה וניסתה ליהנות ממנה, ומשכך, על פי הפסיקה שנקבעה, היא אינה זכאית לפנסיה רטרואקטיבית. בית המשפט הדגיש כי "תכנון הטבות" לא הותר וכי המניע העיקרי של המערערת היה לקבל הטבות נוספות. הואיל והעובדות דומות מאוד לפסק דין קודם (ד"ב נד/87 - 0 חביבה אליעזר), דחה בית המשפט לערעורים את הערעור והותיר על כנו את החלטת בית משפט קמא שלא להיעתר לבקשת המערער לקצבת זקנה רטרואקטיבית.