ע"פ 2050/21

תקציר

במקרה דנן, דן ערכאת הערעור בהרשעתו של מערער שהואשם בהריגה, בעיקר על סמך ראיות נסיבתיות. בית המשפט המחוזי מצא את המערער אשם, והגיע למסקנה כי הראיות הנסיבתיות מציירות "חידה שלמה" המצביעה על מעורבותו בעבירה. עם זאת, בערעור ביקשו השופט כבוב והשופט גרוסקופף זיכוי מחמת הספק הסביר. הם טענו כי הראיות שהוצגו אינן חד-משמעיות דיין כדי לקבוע את אשמתו של המערער מעבר לספק סביר, והצביעו על כך שהתביעה לא הצליחה לבסס ממצאים עובדתיים נוספים כדי לשלול השערות חלופיות. התבוסה החלופית של ההגנה הצביעה על כך שהמנוח נדקר באופן ספונטני על ידי בן משפחה אחר שנכח במקום, ללא קנוניה של המערער. בעוד שלכל בני המשפחה היה מניע משותף לפגוע במנוח, לא נמצאו ראיות הקושרות את המערער באופן ספציפי לזירת הפשע כמבצע היחיד או העיקרי. בנוסף, ראיות פורנזיות משמעותיות לא הפליל את המערער באופן ישיר. למרות שהמערער אכן נכח בזירה, הראיות הנסיבתיות לא הוכיחו באופן חד משמעי את השתתפותו הפעילה בעבירה. השופט אלרון חלק על כך, וקבע כי די בכך שהראיות קושרות את המערער לעבירה ותומכות בהכרעת דינו הראשונית של בית המשפט המחוזי. עם זאת, הערעור הביא לזיכויו של המערער, שיקף חוסר ודאות בראיות הנסיבתיות והדגיש את נחיצות ההוכחה מעבר לספק סביר בתיקים פליליים.