ע"א 2350/01

תקציר

בעליו של בניין בן ארבע קומות בעיר העתיקה בירושלים הגיש לבית משפט השלום בירושלים תביעה לפינוי דייר מוגן, בטענה לאי תשלום שכר דירה, נטישת הנכס והפקת רווח בלתי הוגן לכאורה מחכירת משנה. בית משפט קמא דחה את התביעה והורה לתובע לשלם לנתבע את הוצאות הנתבע ושכר טרחת עורך דין. התובע ערער על פסק דין זה לערכאה גבוהה יותר. ערכאת הערעור הסכימה עם החלטת הערכאה הנמוכה יותר ודחתה את התביעה מכל הנימוקים. ראשית, באשר לאי תשלום דמי שכירות, קיבל בית המשפט את קביעתו של בית המשפט כי דמי השכירות שולמו כדין בדרך של קיזוז, שכן הנתבעת הוציאה סכום ניכר על עבודות תיקון הכרחיות למניעת סכנת חיים, והתובעת התחמקה מאחריות לתיקונים אלה. בעוד החוק מחייב את השוכרים לתת הודעה מוקדמת בכתב לפני ביצוע תיקונים כאלה, בית המשפט קבע כי ניתן לוותר על דרישה זו בנסיבות מסוימות, כגון כאשר המשכיר קיבל הודעה בעל פה על הצורך בתיקונים ולא פעל. שנית, בסוגיית הנטישה הסכים בית המשפט כי תכליתו של הסכם השכירות נקבעה במפורש כ"שכירות והשכרה", כלומר השוכר אינו מחויב לאכלס פיזית את הנכס. בית המשפט פירש זאת כמתן אפשרות לשוכר להשכיר את הנכס בשכירות משנה ללא הגבלות, במיוחד לאור מצבו הרפואי של השוכר בעת החתימה, והעובדה שהתובע הסכים להסדר זה בחוזה. לבסוף, בהפקת רווח בלתי הוגן, הכיר בית המשפט בכך שהשוכר הרוויח באופן משמעותי מהשכרת המשנה של הנכס. עם זאת, מאחר שהחוזה נחתם בהבנה זו ולא הגביל את גובה דמי השכירות שהשוכר יכול היה לגבות, קבע בית המשפט כי התובעת אינה יכולה כעת לתבוע רווח בלתי הוגן. ההחלטה חיזקה את פסיקת הערכאה הנמוכה יותר ודחתה את הערעור, מבלי לפסוק הוצאות למי מהצדדים, בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה.