ע"א 591/83

תקציר

המערערים רכשו דירות בבניין מהמשיב מס' 1, אך התעוררה מחלוקת לגבי תנאי המכירה. המערערים טענו כי המשיב מחויב לרשום מקומות חניה מסוימים על שמם וכי המשיב משתמש בחניות למטרות עסקיות שלא כדין. עוד טענו המערערים כי המשיב רשם שלא כדין את הכניסה היחידה לבניין כרכושם הפרטי, וכי המשיב הוסיף קומות מעל המספר המקורי שהוסכם בחוזה, בניגוד להסכם ולחוק. בית המשפט המחוזי דחה את בקשת המערערים למתן צו מניעה זמני נגד המשיב, אך קבע כי עומדת להם הזכות לרשום טובת הנאה בחניות, בכניסה וברכוש משותף אחר. המערערים ערערו על החלטה זו לבית המשפט העליון, אך בית המשפט דחה את טענותיהם. השופטת א' חלימה קבעה כי בעוד שהמשיבים אכן מחויבים לרשום את "הזכויות במכירה", דרישת המערערים לחניונים סמוכים ספציפיים חרגה מתנאי החוזה. במקום זאת, רישום ריבית מועילה היה פתרון מתאים יותר. יתר על כן, בית המשפט מצא כי המערערים היו מודעים להסדר הכניסה ולא מחו במשך מספר שנים, דבר המשמעו ויתור על זכויותיהם. באשר לקומות הנוספות ציין בית המשפט כי החוזה אפשר למשיבה להוסיף מבנים ולהחריג חלקים מהרכוש המשותף, והתנהלות המערערים מרמזת על השלמה עם כך. לבסוף, קבע בית המשפט כי המערערים הסכימו לזכותו של המשיב להשתמש בחניות כראות עיניהם. השופט ש' לוין והשופט ד' לוין הסכימו עם פסק דינה של השופטת חלימה, מה שהוביל לדחיית הערעור. המערערים חויבו לשלם למשיבים הוצאות בסך 3,000 ₪.