ת"א 41611-12-18

תקציר

בין התובעים לנתבעת במקרה זה הייתה מחלוקת בנוגע לקודי גישה לכספות בעקבות סיום העסקתה של הנתבעת. התובעים ביקשו להגיש ראיות נוספות שלטענתם יאמתו את גרסתם לאירועים, אותה גילו במחשבים שאוחסנו במחסן שהתפנה. הראיה הייתה הודעת דוא"ל מהנתבעת שלכאורה אישרה את טענת התובעים כי לא הם ולא מי מטעמם ידעו את קודי הגישה. התובעים טענו כי היה זה צדק ושיקולים פרוצדורליים לאפשר להם להגיש ראיה זו לאחר שמיעת עדים אך לפני הגשת סיכומים. מנגד, הנתבע טען כי צירוף ראיה זו יחטיא את הנקודה ויאפשר לתובעים לתקן את עדותם. עוד טען כי התובעים היו מודעים לקיומו של המייל מראש וכי הוא לא הוכיח את טענתם. בסופו של דבר דחה בית המשפט את בקשת התובעים להגיש ראיות נוספות. השופט קבע כי הראיות אינן מרכזיות או חד-משמעיות דיין כדי להצדיק סבב שני של דיונים, מה גם שלא מדובר בראיות חדשות שהתגלו. התובעים ספגו ביקורת גם על טיפולם במצב ועל ניסיונם להגיש ראיות לאחר שהדיון כבר הסתיים. בנוסף, התרת ראיות אלה עלולה להוביל לעיכובים נוספים בהליכים, דבר שהשופט ביקש להימנע ממנו. עוד ציינה השופטת כי המייל המדובר לא בהכרח הוכיח את טענת התובעים וכי הם כבר היו מודעים לה או היו צריכים להיות מודעים לה. כתוצאה מכך, חויבו התובעים לשלם לנתבע הוצאות בסך 7,500 ₪ בתוך 30 יום.