ע"א 1254/99

תקציר

פסק דינו של בית המשפט העליון עוסק ביחסי הגומלין בין סעיף 8 לחוק ההתיישנות לבין סעיף 89(2) לפקודת הנזיקין שעניינו התיישנות על תביעות נזיקין. חוקים אלה מטפלים במקרים בהם עובדות עילת התביעה לא היו גלויות לתובע בתחילה, ומתמקדים בפרט במועד תחילת תקופת ההתיישנות. סעיף 8 קובע כי תקופת ההתיישנות מתחילה כאשר נודע לתובע על העובדות, ואילו סעיף 89(2) לפקודה דוחה את ההתחלה למועד גילוי הנזק אך מטיל מגבלה של עשר שנים ממועד האירוע. בית המשפט קבע כי סעיף 8 נותר רלוונטי בעיקר לתביעות נזיקין בהן הנזק הוא חלק מעילת התביעה. עם זאת, סעיף 89(2), על "מחסום 10 השנים" שלו, מקבל קדימות במקרים של גילוי נזק מאוחר. בית המשפט מבהיר כי סעיף 89(2) מתייחס רק לגילוי מאוחר של נזק, ולא ליסודות אחרים של עילת התביעה, ומציע הבחנה בין גילוי נזק לבין הקשר הסיבתי שלו. פסק הדין ניתן בעקבות ערעור שהוגש בעניינו של נפגע תאונת דרכים שחלה בטרשת נפוצה הקשורה לכאורה לתאונה. בית המשפט העליון מצא כי למרות שהנזק היה ידוע קודם לכן, הקשר הסיבתי לא הוכח אלא בשלב מאוחר הרבה יותר, ובכך איפס את התיישנות החוק. פסק הדין מדגיש את הצורך לאזן בין זכויותיו המהותיות של התובע לבין האינטרס הציבורי וההגינות הראייתית, ומציע כי פרשנות משפטית תצמצם את השפעתה המגבילה של ההגבלה בכל מקום שהיא סבירה.