דב"ע נו/282 - 3

תקציר

בית הדין הארצי לעבודה בישראל התייחס לפרשנותו של סעיף 3(ג) לחוק שכר מינימום התשמ"ז-1987, והתמקד בשאלה האם מעסיקים יכולים להפחית תשלומים מתחת לשכר המינימום עבור עובדים שאינם מגיעים לפרמיה הממוצעת במפעל. בית הדין קבע כי החוק מזכה את כל העובדים בשכר מינימום סטנדרטי, ללא קשר לביצועיהם ביחס לפרמיות המפעל, והתיר לפרמיות להוות עד 30% מהשכר (כיום 20% בשל הסכם קיבוצי), בניכוי כל עודף מחישוב שכר המינימום. ההחלטה הדגישה כי מטרת החוק היא להבטיח רמת חיים בסיסית לכל העובדים, עיקרון העולה בקנה אחד עם תקני העבודה הבינלאומיים. דעת מיעוט הצביעה על כך שהמחוקק התכוון שההסכמים הקיבוציים ישפיעו על קביעת שכר המינימום לעובדים המשתכרים פרמיה. בסופו של דבר, דחה בית המשפט את פרשנותה של המשיבה, שהייתה מביאה למערכת שכר מינימום כפולה, וקבע כי גם במערכת שכר שנועדה לתמרץ פריון, זכאים העובדים לשכר מינימום שאינו ניתן להפחתה. הערעור התקבל, הפך את החלטת בית הדין האזורי והמחיש את האיזון בין כוונת המחוקק, אמות מידה בינלאומיות והגנות כלכליות לעובדים.