ע"א 4839/92

תקציר

במקרה דנן, נסב הערעור בשאלה האם המשיב פעל בחוסר תום לב במשא ומתן חוזי עם המערערת, תוך הפרת סעיף 12(א) לחוק החוזים. השופט קדמי פסק תחילה לטובת המערערת, וטען כי המשיב לא ניהל משא ומתן בתום לב. עם זאת, שופט אחר חלק על כך, וטען כי המערערת מעולם לא העלתה את טענת חוסר תום הלב באופן פורמלי בשום שלב של ההליך המשפטי, לרבות כתבי טענות וערעורים. פסק הדין הדגיש נורמות פרוצדורליות, והדגיש כי על בתי המשפט להציג טענות משפטיות שלא הועלו רק בנסיבות חריגות המחייבות צדק, במיוחד ברמת הערעור. השופטת ציינה כי למרות הסכמה לדמי שידוכים גבוהים, לא היה ניצול או הונאה מצד המשיב, והחוזה נכרת בהסכמה הדדית ברורה. לפיכך, חרף טענת המערערת כי שכר הטרחה מופרז, לא נמצאה כל ראיה לחוסר תום לב המצדיק התערבות שיפוטית. הועלו חששות כי הסתמכות יתר על מושג חוסר תום הלב עלולה לפגוע ביציבות החוזית ובעקרון חופש החוזים. משכך, נדחה הערעור, והמערערת חויבה בהוצאות עורך דינו של המשיב, כאשר פסק הדין לא מצא יסוד ממשי למסקנה כי המשיב פעל בחוסר תום לב.