ת"א 42429-03-11

תקציר

התובעת, שהתגוררה בנכס בבעלות בעלה והוריו, טענה לזכויות בעלות שוות או רשות בלתי חוזרת להתגורר בנכס לאחר הפרידה מבעלה. לטענתה, משך מגוריה מבלי שהתבקשה לעזוב, לצד נסיבות נוספות והתנהלות הבנק שנתן הלוואה לבעלה כנגד הנכס, מקנים לה זכויות אלה. עם זאת, בית המשפט מצא כי התובעת לא עמדה בנטל ההוכחה המוטל עליה בגין טענות אלה. מהראיות עולה כי לתובעת הייתה רשות משתמעת בלבד להתגורר בנכס, הניתנת לביטול על ידי הבעלים, ולא היו לה זכויות בעלות. הבעלים, הבעל והוריו המנוחים, מעולם לא התכוונו להקנות לתובע זכויות כלשהן בנכס; במקום זאת, מעשיהם הצביעו על כוונה הפוכה. התנהלותו של הבעל גם לא רמזה על זכויות משותפות כלשהן לתובע – אלא ציין בבירור כי הנכס היה בבעלותו הבלעדית בעת נטילת ההלוואה. כמו כן, נדחו טענות התובעת בדבר ידיעת הבנק על פרידתה וחוסר תום הלב הנטען של הבנק, שכן הראיות הראו כי הבנק לא ידע על ההפרדה ומעשיו לא היו נגועים. גם טענותיה הנוספות של התובעת בנוגע לנכסים משותפים ודיירות מוגנת נזנחו או נמצאו כבלתי מתיישבות עם העובדות והדין החל. לפיכך, התביעה נדחתה, והתובעת חויבה לשלם הוצאות מופחתות ושכר טרחת עורך דין לבנק, בהתחשב במצבה הכלכלי.