ת"פ 28791-04-22

תקציר

הנאשם הורשע בתקיפה בנסיבות מחמירות של דקירת המתלונן בבטנו בסכין וצפוי לגזר דין. בית המשפט פתח בקביעת העיקרון המנחה של מידתיות בענישה, תוך הבטחת קיומו של יחס ראוי בין חומרת העבירה לבין העונש. קביעת העונש ההולם הייתה כרוכה בבחינת הערכים החברתיים שנפגעו ומידת הפגיעה, לצד מדיניות הענישה הנהוגה ונסיבות העבירה. מעשהו של הנאשם פגע בערכים המוגנים של שלמות הגוף, חיים שלווים וביטחון אישי, כמו גם בקדושת החיים. בהתחשב בחומרת עבירות האלימות, הדגיש בית המשפט את הצורך בענישה משמעותית ומרתיעה. הפסיקה הרלוונטית נשקלה לצורך קביעת טווח הענישה המתאים, תוך התחשבות בגורמים שונים, לרבות מידת התכנון, מיקום הפיגוע, הנזק בפועל והפוטנציאלי ואופי האלימות. בית המשפט קבע טווח של 22 עד 44 חודשי מאסר. לאחר מכן נשקלו נסיבות שאינן קשורות לביצוע העבירה, כגון היעדר עבר פלילי של הנאשם, ההתקדמות הטיפולית שעשה, הבעת החרטה שלו וחלקו התומך בחיי אמו הקשישה. עם זאת, גם העובדה שהנאשם בחר להתכחש לאשמתו ולעבור משפט הייתה צריכה להילקח בחשבון. לאחר שקילת שיקולים אלה, הגיע בית המשפט למסקנה כי עונש של 24 חודשי מאסר לצד עונשים אחרים יהיה הולם. עם זאת, השופט החליט לחרוג ממתחם הענישה הראוי משיקולי שיקום, תוך הפעלת שיקול הדעת שמקנה סעיף 40ד(א) לחוק העונשין. החלטה זו נומקה על ידי התקדמותו הטיפולית המשמעותית של הנאשם, השתלבותו מחדש בתעסוקה, היעדר עבר פלילי והבעת חרטה כנה. כמו כן, שירות המבחן לא הביע חשש כי המאסר יפגע בהליך השיקום המוצלח. כך, גזר השופט על הנאשם 15 חודשי מאסר בפועל, בניכוי הימים שכבר ריצה, לצד מאסר על תנאי ופיצויים לקורבן. השופט הדגיש כי חומרת העבירה מחייבת ענישה מוחשית וכי נסיבות המעשה, לרבות האלימות שהופעלה כלפי הנאשם על ידי המתלונן, אינן נופלות בגדרו של סעיף 40ד(ב) לחוק העונשין. לנאשם נמסר על זכותו לערער על ההחלטה בתוך 45 יום לבית המשפט העליון.