עתפ"ב 28190-03-22

תקציר

הערעור במקרה זה נסוב סביב פרשנות הביטוי "שימוש אסור בבית מגורים" בסעיף 219(ב)(2) לחוק התכנון והבניה, שעניינו הוצאת צווים מינהליים להפסקת שימוש. המערער טוען לפרשנות מילולית, ואילו המשיב דוגל בפרשנות תכליתית. השופט מסכים עם עמדת המערער. השופט קובע כי יש לפרש כפשוטו את לשונו הפשוטה של החוק, המבחין בין בניין מגורים לבין סוגים אחרים של מבנים באשר ללוחות הזמנים למתן צווים מנהליים. כוונת המחוקק, כפי שבאה לידי ביטוי בדיוני הכנסת, תומכת בפרשנות זו. מאחר שמדובר בהליך מינהלי, מדגישה השופטת כי על הגוף המינהלי להפעיל את שיקול דעתו בצמצום, במיוחד כאשר מדובר בראיות סותרות. זאת ועוד, השופט דוחה את טענת המשיב בדבר הקשיים המעשיים בהוצאת צווים מנהליים למבני מגורים בשל פרק הזמן הקצר המותר לאיסוף ראיות. הצו המנהלי נגד המערערת מבוטל משום שניתן מעבר למסגרת הזמן המותרת. משכך, מבטל השופט את ההוצאות שקבע בית משפט קמא ומורה למשיב לשאת בהוצאות המערער ובשכר טרחת עורך דינו. ההחלטה התקבלה בהעדר הצדדים ביום 31.5.2022.