ת"א 43162-03-14

תקציר

התובעים, בעלי נכס מושכר, תבעו את הנתבעות – דיירת מוגנת ובתה – לפינוי בעילה של נטישה והפרת הסכם השכירות. הנתבעים טענו כי סעיף הערה בהסכם השכירות איפשר לשוכרת להעביר את זכויותיה לנתבעת. בית המשפט קבע כי סעיף ההערה אינו עולה בקנה אחד עם דיני הגנת הדייר ואינו מצדיק העברת זכויות. נמצא כי השוכרת נטשה את הנכס, הן פיזית והן נפשית, שכן היא כבר לא גרה בו ולא הייתה לה כל כוונה לחזור. בית המשפט דחה גם את טענות הנתבעים בדבר מניעה ושיהוי, וציין כי הייתה לתובעים עילה מוצדקת לפנות את הנתבעים. עם זאת, בשל גילה המתקדם של השוכרת ואכלוסה הארוך בנכס, העניק לה בית המשפט סעד מן היושר, ואפשר לה להתגורר בו עד כל חייה, בתנאי שיתקיימו תנאים מסוימים. הנתבעים חויבו לפנות את הנכס עד למועד שנקבע, והשוכר נדרש לשלם את הוצאות המשפט של התובעים.