ת"פ 471-09-11

תקציר

הנאשם הואשם בהריגה ובנהיגה בשכרות לאחר תאונה קטלנית. האירוע התרחש כאשר הנאשם נהג ברכבו כשהוא שיכור במהירות עירונית מותרת של 50 קמ"ש אך במהירות של כ-70 קמ"ש. בעת שעקף רכב אחר בסמוך למעבר חצייה, פגע הנאשם בהולך רגל שחצה את הכביש מחוץ למעבר החצייה. הולך הרגל מת מאוחר יותר מפצעיו. עניינה של התביעה הסתמך על עדויות עדים וראיות פורנזיות המצביעות על נהיגתו הפזיזה של הנאשם ועל אי הבחנתו בהולך הרגל בשל שכרותו. ההגנה טענה כי הולך הרגל נכנס לפתע לכביש והתאונה הייתה בלתי נמנעת. הם גם הטילו ספק במהימנות תוצאות ההנשמה וטענו כי מותו של הולך הרגל נגרם כתוצאה מטיפול רפואי לקוי ולא מהתאונה. בית המשפט בחן את חומר הראיות ומצא כי התביעה הוכיחה את שכרותו של הנאשם ואת חלקו הסיבתי במותו של הולך הרגל. עם זאת, בית המשפט קיבל את טענת ההגנה כי התאונה הייתה בלתי נמנעת, בהתחשב בזמן התגובה הקצר ובחוסר הזהירות של הולך הרגל. הנאשם זוכה מהריגה, אך הורשע בנהיגה בשכרות.