ע"מ 1278/02

תקציר

פסק הדין מקבל את הערעור וקובע כי דמי החכירה ששילמו המערערים למינהל מקרקעי ישראל ניתנים לניכוי. השופט מסביר כי החוקים והכללים הרלוונטיים לעניין ניכוי דמי חכירה אינם מגבילים את היכולת לנכות הוצאות שהוצאו בהפקת הכנסה, כאמור בסעיף 17 לפקודה. הכללים מגדירים את התנאים שבהם ניתן לנכות דמי חכירה, לרבות משך החכירה וזהות החוכר, בין היתר. השופט מבהיר כי מטרת הכללים היא לאפשר ניכוי שוטף של דמי חכירה גם במקרה של "חכירה מימונית", המקנה לחוכר כמעט זכויות בעלות, ואת הסיכונים והסיכויים הכרוכים בשימוש בנכס, על אף מאפייניו ההוניים. במקרה דנן קובע השופט כי דמי החכירה ששולמו על ידי המערערים הם הוצאות פירותיות הניתנות לניכוי לפי סעיף 17 לפקודה. השופט מגיע למסקנה זו למרות שתקופת החכירה הכוללת עולה על 49 שנים כאשר מוסיפים את התקופה הנוספת שנקבעה בהסכמי החכירה החדשים. השופטת מדגישה כי אין לייחס חשיבות בלעדית לאופי הזכויות המוחזקות בידי החוכר, העובדה שהחוכר אינו כולל את הזכות "לעשות כל דבר ועסקה" בנכס, ואת אופן התשלום ומשך החכירה. השופט בוחן גם את הזכויות שהוענקו למערערים בהסכם החכירה המקורי ומסביר כי אין הבדל של ממש בין זכות קדימה לזכות אופציה בהקשר זה. עוד מסבירה השופטת כי מהותה הכלכלית של זכות החכירה נגזרת ממהותה המשפטית וכי החתימה על הסכמי החכירה החדשים אינה משנה את אופיים של ההסכמים הקודמים. השופטת מקבלת את טענת המערערים כי לא ראו עצמם כבעלים של הקרקע וכי הם ניהלו משא ומתן על הארכת תקופת החכירה, דבר המלמד כי לא הייתה להם אופציה אוטומטית להאריך את החכירה. בנוסף, מציינת השופטת כי המינהל נהנה מעליית ערך הקרקע לאורך זמן, דבר המצביע על כך שהוא הבעלים של הסיכונים והתגמולים הכרוכים בזכות הבעלות בקרקע. לפיכך, דמי החכירה ששולמו על ידי המערערים מסווגים כהוצאות השתתפות עצמית. השופטת מסכמת בכך שהיא מצווה על המשיב לשלם למערערים את הוצאותיהם, לרבות שכ"ט עורך דין, בסך 50,000 ₪.