בש"פ 825/98

תקציר

בית המשפט העליון בחן מקרה בו הואשם המשיב ברצח והיה במעצר במשך תשעה חודשים ללא הכרעת דין. לבקשת המדינה להאריך את מעצרם ב-90 יום התנגד המשיב, שטען כי התשתית הראייתית למעצרם הצטמצמה. בית המשפט הבהיר כי בקשות להארכת מעצר אינן דורשות הוכחת עילות מעצר חדשות אלא מבוססות על תנאים שנבחנו בעבר. עם זאת, קיימים הליכי בחינה מחדש אם יש "שינוי נסיבות". למרות שחריגים עשויים לאפשר העלאת טענות נגד מעצר במהלך בקשות להארכת מעצר, במקרה זה בית המשפט לא מצא נסיבות חריגות כאלה. "ראיה לכאורה", הדרושה למעצר, דורשת "סבירות סבירה" להרשעה. מבחן זה בוחן את ההיבטים הכמותיים והאיכותיים של הראיות, ומבטיח שחירותו של נאשם תוגבל רק אם קיים סיכוי סביר להרשעה. למרות "שחיקה" ניכרת בראיות, לא נמצא אובדן כוח משמעותי בעניינה של התביעה המצדיק את שינוי המעצר. מאחר שהמשיב סבר כי נשקפת סכנה לשלום הציבור בשל אופי העבירה, מצא בית המשפט את ההארכה מוצדקת. אופייה המיוחד של "ראיה לכאורה" פירושו שהערכתה מתמקדת בפוטנציאל עתידי ולא במשקל ראייתי נוכחי, ולכן אינה מונעת את המשך המשפט. בהינתן נימוקים אלה, נתן בית המשפט ארכה עד למתן פסק הדין או החלטה חדשה.