ת"א 1495/04

תקציר

בין התובעים לנתבע הייתה מחלוקת על הבעלות על מספר חלקות קרקע בתל מונד. התובעים טענו כי הם הבעלים הרשומים של חלקים שונים במקרקעין הידועים כמגרש 44 ומגרש 13. הנתבעת, הרשות המקומית המנהלת את ענייניה המוניציפליים של תל מונד, טענה כי התובעים העבירו את הקרקע מרצונם למועצה בשנת 1992. לטענת הנתבעת, ההעברה הייתה חלק מהסכם לפיו יוותרו התובעים על 48% מאדמותיהם לטובת המועצה, אשר ישמשו לאחר מכן לצורכי ציבור, לרבות דיור לזוגות צעירים, בתמורה לשינוי ייעודם של 52% הנותרים משימוש חקלאי למגורים, מה שיעלה את ערכו. התובעים טענו כי ההסכם אינו תקף, כי הוא הוכתב להם על ידי המועצה וכי הקרקע הופקעה בסופו של דבר. הם ביקשו את החזרת הקרקע או פיצוי כספי. הנתבע העלה השגות מקדמיות המבוססות על התיישנות, שיהוי והיעדר יריבות, אותן דחה בית המשפט, וטען כי ההסכם תקף וכי ההפקעה אינה סותרת את תוכנו. השופט פסק לטובת הנתבע וקבע כי ההסכם הוא תוצאה של משא ומתן בין הצדדים ובעל אופי וולונטרי, שכן התובעים עצמם פנו למועצה בבקשה לשנות את ייעוד קרקעותיהם. עוד ציינה השופטת כי התובעים קיבלו שווי ערך בדמות עליית ערך הקרקע וכי הצעדים המאוחרים יותר שננקטו, לרבות איחוד וחלוקה, היו כלים הדרושים ליישום ההסכם. יתר על כן, השופטת לא מצאה כל אי-חוקיות בכך שהנתבעת מכרה את המגרשים לגורמים פרטיים, שכן התובעים קיבלו טובות הנאה מההסכם והמכירה לא הייתה בניגוד לרוחו. לבסוף קבעה השופטת כי ההסכם אינו מתנה מותנית וכי השימוש הציבורי בקרקע אינו תנאי יסודי. לפיכך, התביעה נדחתה, והתובעים חויבו בהוצאות הנתבעת.