ע"א 460/15

תקציר

הערעורים בפני בית המשפט עוסקים בסכסוכים כספיים הנובעים ממספר חוזים לעבודות בנייה ופיתוח שביצע סלנר עבור עיריית נהריה. השאלה המרכזית העומדת בלב הערעורים היא האם חוזה המדף, חוזה אחיד המשמש את רשויות המדינה, חל על היחסים החוזיים בין סלנר לעירייה. בית משפט קמא קבע, כי חוזה המדף חל על מערכת היחסים לפי אחד החוזים, חוזה 48/01, אך לא על החוזים האחרים בין הצדדים. בערעור טוענת העירייה כי חוזה המדף אינו חל על אף אחד מהחוזים, ואילו סלנר טוען ההפך. בית המשפט מצא כי חוזה המדף לא אומץ באף אחד מהחוזים בין הצדדים. למרות שחוזה המדף הוזכר בנספח לחוזה 48/01, הראיות הראו כי ככל הנראה מדובר בטעות, והצדדים לא התכוונו שהוא יחול. עוד מצא בית המשפט כי חוזה המדף אינו משקף נוהג כללי בין הצדדים או בענף הבנייה. לפיכך, קבע בית המשפט כי שגה בית משפט קמא בהחלת חוזה המדף על חוזה 48/01. בהתייחסו לסוגיות של עליית מחירים, ריבית פיגורים והוצאות תקורה, הסכים בית המשפט עם ממצאי בית משפט קמא לפיהם העירייה אחראית לעיכובים בפרויקט ועליה לפצות את סלנר בגין עליות המחירים בהתאם. עם זאת, בית המשפט קבע כי על העירייה לשלם ריבית רק על פיגורים בתשלומים כדי לשמור על ערכם הריאלי, ולא על "ריבית פיגורים" עונשית שנקבעה בחוזה המדף, שלא אומצה. באשר להוצאות תקורה, הסכים בית המשפט עם דחיית תביעת סלנר בגין החוזים האחרים, שכן סלנר לא הוכיח נזקים. אך לגבי חוזה 48/01, מאחר שבית המשפט מצא כי חוזה המדף אינו ישים, ההחלטה לפצות את סלנר על בסיסו התהפכה. סלנר לא הוכיח הוצאות עודפות בפועל, ונשא בתוצאות בחירה זו. בסופו של דבר, ערעורו של סלנר נדחה, וערעור העירייה התקבל באופן חלקי. העירייה חויבה לשלם לסלנר סכום של 553,472 שקל בגין עליית מחירים, ו-417,892 שקל בגין ריבית על פיגורים בתשלומים, שניהם נכון למועד הגשת התביעה. רכיבים אחרים בפסק דינו של בית משפט קמא נותרו על כנם, ולא ניתן צו להוצאות.