ת"א 15356-03-13

תקציר

השופטת פתחה בפירוט הדינים הרלוונטיים לעניין לשון הרע ופרסומה. לאחר מכן סקרה ההחלטה כל אחד מהפרסומים ששלחה הנתבעת. הפרסום הראשון, ושלושה נוספים שבאו בעקבותיו, נשלחו ליועץ משפטי. השופט קבע כי פרסומים אלה אינם מהווים לשון הרע. עם זאת, השופט מצא כי דברי הנתבע על אשתו של התובע במכתבים אלה היו לשון הרע ושקר. הנתבע לא הביא כל ראיה שתתמוך בטענותיו, והן היו חמורות מספיק כדי שלא ניתן יהיה לשקול אותן בתום לב. שני הפרסומים הבאים היו מיילים שנשלחו לאוניברסיטת פיטסבורג ולנמענים אחרים בארצות הברית. השופטת הסכימה עם התובעת כי פרסומים אלה מהווים גם לשון הרע וכי הנתבעת לא פעלה בתום לב, במיוחד לאור העובדה שהם נשלחו על נייר מכתבים רשמי של העירייה ונחתמו על ידי ראש העירייה. יתר על כן, האיום המרומז של המיילים והטון החמור שלהם היו עשויים וגרמו לאוניברסיטה לשקול מחדש את עמדתה. השופטת קיבלה את הטענה כי נגרם לתובע נזק כתוצאה מהודעות דוא"ל אלה, למרות שהתובע לא הביא כל ראיה לנזק פרטני בשל היעדר עדות מהאוניברסיטה או הקרן. השופטת קבעה כי הנסיבות מצדיקות את הפיצוי המרבי המותר בחוק, שהוכפל בשל כוונת הנתבע לפגוע, ובסך הכל 280 אלף שקל בגין שני המיילים. סכום זה נפסק גם עבור ארבעת המכתבים ליועץ המשפטי, מה שהביא את סך הפיצוי ל-380 אלף שקל. כמו כן חויב הנתבע לשלם הוצאות משפט ומחצית מאגרת בית המשפט של התובע, וכן 50,000 ₪ שכר טרחת עורך דין. ההחלטה נשלחה לשני הצדדים.