ת"א 55213-06-16

תקציר

פסק דין זה נובע מתביעת לשון הרע שהגיש עורך דין, התובע, נגד אשת לקוחה, הנתבעת. בעלה דאז של התובעת מכר מקרקעין לבעלה של הנתבעת, אך המכירה בוטלה מאוחר יותר על ידי בית המשפט המחוזי בחיפה. בעקבות זאת נקט הנאשם במספר פעולות משפטיות. היא הגישה תלונה במשטרת ישראל ובלשכת עורכי הדין והאשימה את התובע באחריות לביטול המכירה ובגניבת כספים. בעלה של הנתבעת אף הגיש תביעה אזרחית נגד התובעת ואחרים להשבת הכספים ששולמו בגין העסקה הכושלת. התובעת טענה כי תלונות אלה מכפישות אותה ותבעה פיצויים ללא הוכחת נזק ופיצוי לא ממוני בגין עוגמת נפש. הנתבעת טענה כי תלונותיה נכונות ומוגנות על פי חוק איסור לשון הרע כפי שהוגשו לרשויות המוסמכות. בית המשפט שמע ראיות שהצביעו על כך שהתובע לא היה מעורב בעסקה ולא ידע עליה, ולכן הנתבע לא יכול היה לטעון ל"אמת הפרסום" כהגנה. למרות שהמשטרה ולשכת עורכי הדין אכן היו רשויות מוסמכות, בית המשפט קבע כי הנתבע לא פעל בתום לב בעת הגשת התלונות מבלי לנסות לברר תחילה את העובדות. גם הלשון הקשה בה נעשה שימוש בתלונות, ובפרט זו שהוגשו ללשכת עורכי הדין, הייתה בלתי סבירה וחרגה מגבולות תום הלב. כתוצאה מכך, פסק בית המשפט לטובת התובעת ופסק לה פיצוי בסך 20,000 ₪ מהנתבעת. שני הצדדים חויבו לשאת בהוצאותיהם, וזכות ערעור לבית המשפט המחוזי ניתנה בתוך 45 יום. פסק הדין ניתן שלא בפניו, ונמסר לצדדים כי אין הצדקה להתנהגותם חסרת הרסן במהלך ההליך.