ע"א 584/81

תקציר

פסק הדין עוסק בזכויותיו של נאמן בתיק פשיטת רגל לעומת זכויותיהם של כונסי נכסים שמונו על ידי נושים בהליכי הוצאה לפועל כנגד חייב. המחלוקת התעוררה בעקבות תיק של חייב, איתן מימון, שהיו לו 364 נושים והיה חייב להם למעלה מ-2,500,000 ₪. שניים מנושיו של מימון פתחו בהליכי הוצאה לפועל נפרדים לעיקול נכסיו לפני שהוכרז פושט רגל. השאלה הייתה האם לנושים אלה, שמינו כונסי נכסים לנכסי מימון, יש זכות עדיפה על פני הנושים האחרים, לרבות כונס הנכסים הרשמי שמונה לאחר הכרזת פשיטת הרגל. בית המשפט העליון קבע כי חוק ההוצאה לפועל משנת 1967, כמו החוק העות'מאני הקודם, אינו נותן עדיפות לנושה העושה את הצעדים הראשונים בהוצאה לפועל. בית המשפט פירש את החוקים הרלוונטיים, לרבות פקודת פשיטת הרגל (1936 ו-1980), והגיע למסקנה כי מינוי כונס נכסים אינו מקנה לנושה הממנה זכות עליונה על פני נושים אחרים. השופטים מצאו כי הנוסח החדש של פקודת פשיטת הרגל נוסח בצורה לקויה ויצר עמימות, וכי הפסיקה הקודמת בנושא, שהתבססה על הפקודה הישנה, עלתה בקנה אחד עם עקרונות פשיטת הרגל. הם הדגישו כי על המחוקק להבהיר את החוק. פסק הדין קיבל את הערעור וקבע כי זכותו של הנאמן בתיק פשיטת הרגל עדיפה על זכויות כונסי הנכסים שמונו על ידי הנושים. הליכי ההוצאה לפועל הנוגעים לנכסי החייב היו אמורים להתעכב, והמשיבים נדרשו לשלם למערער 7,000 ₪ שכר טרחת עורך דין.