ת"א 62749-02-16

תקציר

התובעים, גדעון רווה ואשתו, תבעו את הנתבעים, בהם הבנק הבינלאומי, עדינה וייל, עורכת הדין של הבנק, ורשות מקרקעי ישראל, על פיצויים בסך 3.7 מיליון שקל בגין הנזק שגרמו להם לכאורה במסגרת מימוש משכנתא על רכושם. התובעים לוו מהבנק סך של 650,000 ₪ בשלוש הלוואות בשנים 2002-2005, המובטחות במשכנתא על הנכס שלהם במושב שדה אליעזר, הכולל הן את בניין המגורים והן את הקרקע החקלאית השייכת לו. בשנת 2010, בעקבות בקשת התובעים לפרוס מחדש את החזרי ההלוואות, סירב הבנק ודרש פירעון מיידי של ההלוואות, מה שהוביל לפתיחת הליך פדיון ובסופו של דבר לפינוי התובעים מביתם. התובעים טענו כי הבנק הונה אותם בעת קביעת תנאי ההלוואה, הסתיר מהם מסמכי הלוואה והטעה אותם לאורך כל הליכי ההוצאה לפועל. בנוסף, הם טענו כי עורכת הדין של הבנק, הנתבעת השנייה, עדינה וייל, ששימשה ככונסת הנכסים במהלך הליכי ההוצאה לפועל, פעלה בחוסר יושר, בניגוד עניינים ותוך הפרת חובתה לפעול לטובת התובעים. לטענתם, היא הטעתה את רשם ההוצאה לפועל ואת בתי המשפט, הסתירה מידע וסיכלה את ניסיונות התובעים לפצל את חלקת המגורים משאר הנכס המשועבד, ובכך מנעה מהם למכור את הבית בכוחות עצמם וגרמה להם נזק מיותר. עוד טענו התובעים כי רשות מקרקעי ישראל, הנתבעת השלישית, "שיתפה פעולה" עם כונס הנכסים ורשמה את הזכויות בנכס על שם הזוכה בהוצאה לפועל בניגוד לחוק ולנהלי הרשות. בית המשפט קבע כי אין בסיס לטענות התובעים כנגד הנתבעים. נמצא כי התובעים לא הוכיחו את טענתם כי הבנק הטעה אותם בנוגע לתנאי ההלוואה והסתיר מהם מסמכים. מהראיות עולה כי התובעים היו מודעים לתנאי ההלוואה ואף חתמו על חלק מהמסמכים הרלוונטיים. עוד קבע בית המשפט כי שיעורי הריבית שנקבעו בהלוואות לא היו בלתי סבירים או חסרי תום לב, מה גם שאשתו התובעת הייתה עורכת דין במקצועה בעת נטילת ההלוואות. כמו כן, דחה בית המשפט את טענות התובעים בנוגע להליך ההוצאה לפועל, וקבע כי הבנק התנהל כראוי לאורך כל המו"מ עם התובעים ולא פעל בחוסר תום לב. בית המשפט הדגיש כי התנהלותם של התובעים עצמם, לרבות חוסר רצינותם במילוי התחייבויותיהם ובמצבם הכלכלי, הצדיקה את החלטת הבנק שלא להיעתר לבקשותיהם לפריסה מחדש של ההלוואות. אשר להתנהלותה של כונסת הנכסים, בית המשפט שיבח את יושרה המקצועי ומצא כי מעשיה היו ראויים, זהירים ואחראיים. גם טענות התובעים כי סיכלה את ניסיונותיהם לפצל את הנכס ולמכור אותו בעצמם נדחו, שכן בית המשפט מצא כי התובעים לא נקטו בעצמם את הפעולות הדרושות לפיצול וכי לא ניתן לצפות מכונס הנכסים לעשות כן מטעמם. לבסוף, דחה בית המשפט את טענות התובעים נגד רשות מקרקעי ישראל, וקבע כי רישום הזכויות בנכס על שם הזוכה בהוצאה לפועל היה כדין וכי הרשות לא פעלה בחוסר תום לב. לאור מצבם הכלכלי הקשה של התובעים, הורה להם בית המשפט לשלם לנתבעים את הוצאות הנתבעים בצד התחתון, בסך 30,000 ₪ שיחולקו בין הנתבעים.