עב"ל 27/98

תקציר

עניינו של המקרה נסוב סביב תאונת עבודה שאירעה למשיב ביום 29.11.90, והערעורים שבאו בעקבותיו על קביעת נכותו והקשר הסיבתי שלה לתאונה. הדרך המשפטית הארוכה החלה בהערכת נכותו של המשיב בשיעור של 67% על ידי הוועדה הרפואית מהדרג הראשון, עליה ערערו הן המוסד לביטוח לאומי והן המשיב. הוועדה הרפואית לעררים קבעה בשנת 1993 כי נכות הגב התחתון של המשיב לא נבעה מהתאונה אלא משינויים שחלו קודם לכן, וביטלה את קצבת הנכות בגין הצוואר. ערעורו הבא של המשיב לבית המשפט המחוזי נדחה, כאשר בית המשפט ציין את האפשרות שמצבו של המשיב הידרדר והציע דרך קדימה עבור המשיב להגיש בקשה לבחינה מחודשת של מצבם. בקשה זו נתקלה בדחיית הוועדה הרפואית לעררים, מה שגרם למשיב להגיש ערעור נוסף בשנת 1997, שהתקבל הפעם ככתב תביעה. המוסד לביטוח לאומי טען כי אין קשר סיבתי בין מחלתו של המשיב לבין תאונת העבודה. עם זאת, בית המשפט המחוזי החליט כי יש להמשיך בהליכים, והביא למינוי מומחה רפואי שיקבע את הקשר הסיבתי בין פגיעת הגב של המשיב לבין התאונה. בקשת המוסד לביטוח לאומי למתן רשות ערעור על החלטה זו התקבלה, והביאה את המקרה לדיון הנוכחי בערעור. טענתו העיקרית של המוסד לביטוח לאומי היא כי החלטת בית הדין האזורי בערעור הקודם (תמ"ש 787-01) בדבר היעדר קשר סיבתי בין ליקויי הגב של המשיב לבין התאונה, צריכה להיות מחייבת. מנגד, טוען המשיב כי מדברי בית הדין האזורי בדבר אפשרות החמרה במצבם משתמע כי ההחלטה הקודמת אינה מיישבת באופן חד משמעי את המחלוקת בעניין נכות הגב. בנוסף, ערעור המשיב על החלטת הוועדה הרפואית בדרג ראשון לא התייחס באופן ספציפי לפגיעה בגב. בפסק דיננו אנו מסכימים עם טענת המוסד לביטוח לאומי. החלטתו האופרטיבית של בית המשפט המחוזי בתמ"ע 787-01, שלא הוגש עליה ערעור, הסדירה באופן סופי את שאלת הקשר הסיבתי בין נכות הגב של המשיב לבין התאונה. האמירה האגבית בדבר ההרעה האפשרית במצבו של המשיב אינה יכולה להתפרש כמקנה לו זכות ערעור בלתי מוגבלת. יתר על כן, ועדות רפואיות כבולות להחלטות קודמות בנוגע לקשר הסיבתי, וועדה מאוחרת יותר אינה יכולה לבטל קביעה קודמת בעניין זה. לפיכך, אנו קובעים כי ערעור המוסד לביטוח לאומי מוצדק, והמשיב רשאי להגיש בקשה לעיון חוזר במצבם רק בהתאם לתקנות ולפסיקה הקיימות. פסק הדין מחייב, ולא נפסקו הוצאות למי מהצדדים.