עת"מ 42838-07-18

תקציר

העותרת, שבבעלותה מספר נכסים, הגישה עתירה בה טענה כי לעירייה המשיבה אין זכות לגבות ממנה ארנונה משום שהיא אינה המחזיקה הנוכחית בנכסים. לטענתה, השיהוי בהגשת העתירה, וגילוי החובות בעקבותיה, צריכים לבטל את חובתה לשלם. השופט קבע כי המשיב לא הוכיח די הצורך את נזקי השיהוי וכי יש לבחון את העתירה לגופה. השופטת דחתה גם את הטענות בדבר חוסר תום לב ואי שפיות, וקבעה כי טענת "איני מחזיקת", המתייחסת לטענת העותרת כי אינה מחזיקה עוד בנכסים, צריכה להיבחן על ידי מנהל הארנונה ולא על ידי בית המשפט, וכי בקשת העותרת לערעור הייתה מוקדמת מדי. לגופו של עניין, ציין השופט כי החובה לשלם ארנונה מוטלת על בעל הנכס, האחראי להודיע לעירייה על כל שינוי בהחזקה, כאמור בפקודת העיריות. טענת העותרת כי לא יכלה לרשום את הנכסים על שמה בשל בעיות בריאותיות נדחתה, נוכח העובדה שבנה היה מעורב בניהול נכסיה, לרבות פנייה למשיב בנוגע לחובותיה. השופטת דחתה גם את הטענה כי העותרת לא הייתה מודעת לחובות, וציינה כי הנטל הוא על בעל הנכס לדאוג ליידע את העירייה, וכי המשיב אינו נדרש לאמת את זהות המחזיקים בנכס עצמו. עם זאת, השופט מצא כי במקרה דנן היה על המשיב לבחון באופן אקטיבי מדוע לא שולמו הארנונה, נוכח החוב הגדול שנצבר במשך שנים רבות, התראות רבות והעובדה שאותם בעלים לא שילמו חובות בגין מספר נכסים. השופטת הבהירה כי אין בכך כדי לפטור את העותרת מחובתה להודיע למשיב על חילופי המחזיקים, אך גם המשיב נשא באחריות מסוימת. עוד טען העותר, כי חלק מהחובות התיישנו וכי התמהמהות המשיב בגבייתם מנעה גבייה שוטפת. השופט הסביר כי פעולות גבייה מנהליות, כגון שליחת הודעות או החרמת נכסים, מאפסות את תקופת ההתיישנות. לפיכך, החובות שנצברו לאחר המועד הקובע בפרשת סלומון, שקבע את תקופת ההתיישנות לגבייה פסיבית של חובות הרשות המקומית, לא היו פטורים מתשלום. השופט דחה גם את הטענה לשיהוי מופרז בגביית החובות, והדגיש כי ארנונה היא ארנונה ציבורית וחסימת גבייתה תפגע בקופה הציבורית. לבסוף הורה השופט כי על העותר לשלם ארנונה בסך 493,614 ש"ח, תוך מחיקת החוב לשנים 2003 ו-2004, למעט חוב המקרקעין למגורים, שהעותר הודה כי ידע עליו. כן חויב העותר לשלם למשיב הוצאות ושכר טרחת עורך דין, בסך 8,000 ₪, עד ליום 1.7.2020.