ע"א 5796/08

תקציר

פסק הדין דן בסמכותם של בתי המשפט בישראל בתיק שסובב סביב המשפט המנהלי והיחסים החוזיים. לבית המשפט הגבוה לצדק סמכות לדון בעניינים הקשורים למשפט חוקתי ומנהלי, ואילו סמכותו של בית המשפט המחוזי משתרעת על עניינים אזרחיים ופליליים שלא הוקצו לערכאות אחרות. במקרה זה, על בית המשפט לקבוע מי מבתי משפט אלה הוא המקום המתאים לתביעה המערבת אלמנטים של המשפט המנהלי והאזרחי כאחד. השופט ח' מלצר מרחיב על מורכבות סיווג התביעות ומדגיש כי סיווגה המהותי של תביעה מחייב בחינה מעמיקה מעבר להיבטים הטכניים של כתבי הטענות. כאן מבקש המערער לערער על החלטה מינהלית ולהחיל החלטות מינהליות המיטיבות עמו, דבר המעמיד את מהות הסכסוך בתחום המשפט המינהלי. בעוד שהמערערת מגדירה את הסכסוך כסכסוך בהסכמה, בית המשפט מדגיש כי תכליתה "האמיתית" של התביעה היא לעקוף פגיעה ישירה בשיקול הדעת המינהלי, שהוא האפיק המשפטי המתאים לעניינים אלה. השופט ח' מלצר מתייחס גם לחששותיו של המערער מפני המגבלות האפשריות של קיום הדיון בבג"ץ ומסביר כי המציאות השיפוטית בעקבות מקרה היסטורי קודם (פרשת שיח חדש) הופכת חשש זה למופרך. זאת ועוד, אחידותו ויציבותו של המסלול המשפטי הקיים מעדיפות את דחיית הערעור ושמירה על הסדר השיפוט הקיים. כן מוזכר תקדיםו של השופט א' גרוניס בעניין זה, הקורא שלא להבחין בין התקפות ישירות ועקיפות מטעמים מעשיים. בסופו של דבר, מאחר שאופייה הדומיננטי של התביעה נופל תחת המשפט המינהלי, הערעור נדחה ללא צו להוצאות, מה שמשאיר את הדלת פתוחה למערער להעלות את טענותיו בעתירה לבג"ץ. פסק הדין נועד לשמור על גבול ברור בין סמכות השיפוט של בית המשפט העליון לבין סמכות בית המשפט המחוזי בענייני משפט מנהלי.