ער"מ 62442-09-19

תקציר

עניינו של הערעור במחלוקת בין חברה גרמנית לפיתוח תרופות, המערערת, לבין חברת תרופות ישראלית, המשיבה, בנוגע לתנאי ההסכם ביניהן לרישום והפצה של תרופה בישראל. הסוגיה המרכזית היא תניית השיפוט, כאשר המערערת טוענת לסעיף שיפוט זר המחייב שכל סכסוך ייפתר בבתי משפט גרמניים, ואילו המשיב מבקש להתדיין בישראל. התיק סובב סביב שלושה הסכמים: הסכם רישום עם סעיף שיפוט זר, שנחתם באוקטובר 2008, הסכם בקרת איכות ללא סעיף שיפוט, שנחתם בנובמבר 2013, והסכם הפצה בעל פה לכאורה, העומד בלב התביעה הכספית. המשיב ביקש וקיבל רשות להגיש את התביעה מחוץ לישראל. המערער ערער על החלטה זו, אך בית המשפט אישר את פסק דינו של הערכאה הנמוכה יותר. השופט קבע כי המערערת לא עמדה בנטל המוטל עליה להוכיח קיומה של תניית שיפוט זרה ברורה ומפורשת החלה על הסכם ההפצה. סעיף השיפוט של הסכם הרישום הוגבל למחלוקות על פי אותו הסכם, והסכם בקרת האיכות לא כלל סעיף שיפוט זר. השופטת הדגישה כי סעיפי סמכות השיפוט חייבים להיות מפורשים ולא יכולים להשתמע, ומאחר שהמערערת לא הוכיחה די הצורך את קיומה של תניה כזו בהסכם ההפצה, לבתי המשפט בישראל הייתה סמכות שיפוט במקרה זה. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב.