ת"א 1293/09

תקציר

התיק סובב סביב מעילת ענק שביצע עובד החברה התובעת, אל-שרד, שהובילה להפסד עצום בשל צ'קים מזויפים שנפדו מחשבון הבנק של החברה. הצ'קים המזויפים נפדו במשך כשנתיים, והעובד הצליח למשוך בסך הכל למעלה מחמישה מיליון שקלים. המעילה התגלתה רק לאחר שהעובדת פוטרה מעבודתה מסיבות שאינן קשורות. לאחר גילוי המעילה פנתה החברה לבנק בדרישה לקבל פיצוי על הנזק שנגרם לה, אך הבנק סירב. לאחר מכן פנתה החברה לבית המשפט וטענה כי הבנק התרשל בבדיקת החתימות על השיקים, וכי רשלנות זו הובילה להצלחת המעילה. הבנק מצדו טען כי החברה התרשלה באופן חמור בניהול ענייניה הכספיים, וכי רשלנות זו ניתקה את הקשר הסיבתי בין התנהלות הבנק לבין הנזק שנגרם לחברה. לחילופין, טען הבנק כי על החברה לשאת באחריות המלאה לנזק, בשל אשמתה התורמת. רשלנות החברה, לטענת הבנק, כללה אי הפעלת פיקוח פנימי על פעולות העובד, ואי הפעלת פיקוח חיצוני על ענייניה הכספיים של החברה, לרבות אי בדיקת דפי הבנק של החברה, אי ביצוע סקר סיכוני מעילה, אי הטמעת מערכת מחשוב מתקדמת לניהול חשבונות החברה, ועוד. תחילה התייחס בית המשפט לשאלה המקדמית האם הצ'קים אכן זויפו, והאם החתימות המזויפות דומות לדוגמאות החתימה שמסרה החברה לבנק. בית המשפט קיבל את עמדת החברה בשתי השאלות. נמצא כי העובד אכן זייף את החתימות על 345 שיקים, וכי חתימות אלה אינן דומות לדוגמאות החתימות. הבנק היה אמור לגלות את הזיוף אם היה משווה את החתימות על הצ'קים לדוגמאות החתימה, שכן הוא מחויב לעשות זאת בהסכם עם החברה, וכפי שהיה סביר לצפות מבנק סביר. לאחר מכן פנה בית המשפט לדון בהתנהלותו של כל אחד מהצדדים ובחובותיהם זה כלפי זה. נמצא כי הבנק אכן התרשל בבדיקת החתימות על השיקים, וכי רשלנות זו מהווה הפרה של חובת הזהירות המוטלת עליו, הן בנזיקין והן בחוזה. רשלנות הבנק נבעה מכך שניתנה הוראה לעובדים להסתמך על זיכרונם בזיהוי חתימות מורשי החתימה בחברה, במקום להשוות את החתימות על גבי השיקים לדוגמאות החתימה, כנדרש בנהלים הפנימיים של הבנק וכפי שסוכם עם החברה. התנהלות הבנק נמצאה בלתי סבירה ועלתה כדי הפרת התחייבויותיו כלפי החברה. בית המשפט בחן גם את התנהלות החברה ומצא כי היא אכן נושאת באחריות מסוימת לנזק שנגרם לה. נמצא כי החברה התרשלה בפיקוח על העובדת, שכן לא הפעילה כל פיקוח משמעותי על מעשיה, למרות שכיהנה בתפקיד רגיש במחלקת הכספים של החברה, ולמרות שניתן לה חופש מוחלט בניהול פנקסי הצ'קים וברישום העסקאות הכספיות של החברה. כישלונה של החברה לפקח על העובד, ואי הפעלת בקרות נוספות על ענייניה הכספיים, לרבות אי בדיקת דפי הבנק שקיבלה מהבנק, היוו אשם תורם. לאחר מכן התייחס בית המשפט לשאלת הקשר הסיבתי בין התנהגות הצדדים לבין הנזק שנגרם לחברה. נמצא כי רשלנות הבנק הייתה הסיבה העיקרית להתרחשות הנזק, אך גם אשמתה התורמת של החברה שיחקה תפקיד. תרומתה היחסית של החברה לנזק הייתה משמעותית, שכן כישלונה למנוע את המעילה, ולגלותה בשלב מוקדם יותר, האריך את התקופה שבה התאפשר לעובד לבצע את המעילה. בית המשפט קבע כי האשם התורם המיוחס לחברה הוא 25% מהנזק. הנזק הורכב ממספר אלמנטים, בהם גובה הצ'קים המזויפים, תשלומי המע"מ שהיה על החברה לשלם לאחר גילוי המעילה, והפרשי ריבית והצמדה ממועד פדיון כל שיק ועד למועד הגשת התביעה. הבנק חויב לפצות את החברה בגין נזקיה, לאחר ניכוי אשמתה התורמת של החברה, וכן את הוצאות החברה ושכר טרחת עורך דין, שנקבעו בסך כולל של 60,000 ₪.