ע"פ 495/85

תקציר

המערער במקרה זה הורשע ברצח אישה עמה קיים יחסים קרובים ונידון למאסר עולם. הוא ערער על ההחלטה וטען כי התביעה לא הוכיחה את היעדרותו של קינטור, וכי שכרותו בעת הרצח שללה את היסוד של כוונה תחילה. בית המשפט העליון אישר את החלטת הערכאה הנמוכה יותר. בית המשפט קבע כי די היה בתביעה להוכיח את שלושת היסודות הנדרשים להרשעה ברצח בכוונה תחילה לפי סעיף 300(א)(2) לחוק העונשין: הכנה, חוסר קינטור וכוונה. ההכנה, יסוד פיזי, נקבעה על ידי מעשיו של המערער של הכאת הקורבן מספר רב של פעמים, שבירת כיסא ושליפת סכין מהמטבח. גם היעדרו של קינטור, הכרוך במבחן סובייקטיבי ואובייקטיבי כאחד, הוכח די הצורך. בית המשפט מצא כי התנהגותו של הקורבן לא הייתה כה פרובוקטיבית עד כדי פגיעה בהבנת המערער את תוצאות מעשיו או שלילת שליטתו העצמית של אדם סביר. באשר לכוונה, קבע בית המשפט כי צריכת האלכוהול והפגיעה המוחית של המערער אינן שוללות את כוונתו הפלילית, שכן סמכות הריסון לא בוטלה. יתר על כן, מעשיו של המערער הצביעו לא רק על כוונה לגרום נזק אלא גם על החלטה להרוג. בית המשפט הבחין בין כוונה לבין החלטה, והסביר כי בעוד שכוונה מתייחסת לידיעה על התוצאות הצפויות של מעשה, החלטה דורשת רצון או שאיפה להשיג תוצאות אלה. במקרה דנן, מעשיו של המערער, לרבות חומרת הפציעות והשימוש בנשק, שיקפו החלטה ממשית להרוג. השופטת חלימה הגיעה למסקנה כי יש לדחות את הערעור ולקיים את ההרשעה וגזר הדין המקוריים. הנשיא שמגר והשופט בייסקי הסכימו.