עב"ל 111/09

תקציר

עניינו של הערעור בפרשנותה של תקנה 22, המאפשרת למעסיקים לשלם לעובדים פיצויי פגיעה מטעם המוסד לביטוח לאומי (המכון) ולקבל מהמוסד פיצוי בגין תשלומים אלה. השאלה המרכזית היא האם התקנה מאפשרת החזר עבור תשלומים ששילמו מעסיקים לאחר התקופה שבעדה זכאי העובד לדמי פגיעה. דעת הרוב, עליה חולק השופט פליטמן, גורסת כי תכליתה של תקנה 22 היא להבטיח את רציפות התשלום לעובדים בעת חוסר יכולתם לעבוד. לפיכך, תשלומים ששולמו על ידי מעסיקים חודשים לאחר תקופת אי הכושר אינם יכולים להיחשב לפי תקנה 22, שכן חלפה התקופה שבה נזקק העובד להחלפת שכר. יש לפרש את התקנה כפשוטה, ולהחיל אותה רק על תשלומים שבוצעו במהלך תקופת דמי הפגיעה. כמו כן, הסמכת המכון למעסיקים לפי תקנה 22 קובעת כי יש להגביל את תשלומי המעסיקים לתקופה המוכרת של אי כושר. מאחר שהמעסיק הסכים לתנאים אלה, לא ניתן לשנותם רטרואקטיבית. לפיכך, הערעור על תשלום הפרשי פיצויי פגיעה נדחה, והמעסיק אינו זכאי להחזר מהמוסד בגין תשלומים שבוצעו מחוץ לתקופה המוכרת של דמי פגיעה. השופט צור מדגיש כי המעסיק משמש כ"צינור" עבור המכון ויש להשיבו רק בגין תשלומים התואמים את הוראות החוק כפי שהן מיושמות על ידי המכון. מנגד, השופט רבינוביץ', יחד עם השופטים צור ונציגי העובדים והמעסיקים, טוען כי יש לפשט את ההליכים ולהחזיר למוסד כל רכיב שכר שהוכר על ידי המוסד לפיצויי פגיעה ושולם על ידי המעביד, גם אם שולם באיחור, על ידי המוסד לפי תקנה 22.