עש"א 38136-03-20

תקציר

פסק הדין הנדון מתייחס למחלוקת על כשירותו של סימן לרישום סימן מסחר, ובפרט האם הסימן הוא בעל אופי מבחין הנדרש לרישום. המערערת, שהגישה בקשה לקבלת סימן המסחר, טענה כי יש לרשום את הסימן שכן הוא בעל אופי מבחין אינהרנטי. עם זאת, בהחלטת הפוסק, שעליה הוגש ערעור, נקבע כי המערערת לא הביאה ראיות מספיקות לביסוס אופיו המבחין של הסימן בישראל. השופטת הסכימה עם ממצאי הפוסקת ובחרה שלא להתערב, בקובעה כי ראיות המערערת, שכללו תצהיר ונתוני השקעות כספיות, אינן מוכיחות די הצורך את אופיו הייחודי של הסימן. בנוסף, ציין השופט כי המערערת לא הציגה סקר צרכנים מהימן, שהוא בדרך כלל הדרך המקובלת להוכחת משמעות משנית. יתר על כן, עיקר המחלוקת נסובה סביב שאלת אופיו המבחין האינהרנטי של הסימן, כאשר הצדדים הסכימו במידה רבה על סיווגו של הסימן. השופט קיבל את עמדת הבוחן כי קהל היעד של הסימן יכיר את המילה "לאומי" בשפה הרלוונטית. המערערת טענה כי המילה "לאומי" היא מילה מילונית והשימוש בה נפוץ בסימני מסחר, אך השופטת השיבה כי למילה יש איכות "הילה" ו"שיפור" שהמערערים ביקשו לנכס לעצמם. השופט הדגיש את הצורך בזהירות בעת רישום סימני מסחר כדי לאזן בין אינטרסים ציבוריים ופרטיים וציין כי למערערת כבר היו סימני מסחר רשומים, דבר שהחליש את עניינם. זאת ועוד, התייחסה השופטת לבקשת המערערת להגיש ראיות נוספות בנוגע לרישום הסימן במדינות דוברות ערבית. הם הבהירו כי ניתן היה להשיג את הראיות בשקידה סבירה ולהגיש אותן מוקדם יותר, והעובדה שבית המשפט הטיל ספק בהיעדר ראיות בנקודה זו במהלך הדיון, אינה מצביעה על הצורך בהשפעה של הראיות על התוצאה. לפיכך, הבקשה לראיות נוספות נדחתה, וההחלטה הראשונית אושרה. הערעור נדחה, והמערערת חויבה בהוצאות המשיב.