עמ"נ 41100-07-15

תקציר

פסק הדין המדובר הוא דחיית עתירה מנהלית שעניינה שלילת הארכת רישיון עבודה למטפל זר. המערערים, משפחה המעסיקה את המטפלת עבור אמם הקשישה, טענו כי ההחלטה שרירותית ובלתי סבירה, תוך הדגשת הנסיבות החריגות של עניינם. המטפלת כבר קיבלה הארכה מכוח חריג הומניטרי לחוק, והיו"ר דחה את בקשתם על סמך פרשנות מילולית של החוק, המגבילה את מספר ההארכות. בית הדין לעררים נעתר, דחה את הערעור והדגיש את היקפו המצומצם של החריג ההומניטרי. כמו כן, בית המשפט הדגיש כי החוק עצמו מהווה נורמה הומניטרית וכי חריגה ממנו עלולה להוביל למצב בו שהותם של מטפלים זרים בישראל תהיה בלתי מוגבלת בזמן. המערערים הביאו את המקרה לבית המשפט העליון והעלו טענות חדשות. הם פירשו את החוק כך שהמטפל יוכל לקבל ארכה נוספת, שכן הוא אינו מאפשר טיפול בו זמנית למספר מטופלים. עם זאת, בית המשפט חלק על כך, והסביר כי החוק נועד להגביל עוד יותר את הסמכות להאריך רישיונות. כוונת המחוקק הייתה לאפשר הארכה אחת בלבד לחולה אחד. ההיסטוריה של החוק ותכליתו תמכו בפרשנות זו. בנוסף, בית המשפט הדגיש כי מטפלים זרים מוגבלים בדרך כלל לעבודה עבור מטופל אחד בכל פעם. השופטים התייחסו גם לטענת המערערים בדבר הסמכות הטבועה להאריך את ההיתר מטעמים הומניטריים, אך דחו אותה פה אחד, תוך שהם מפנים לפסיקה קודמת של בית המשפט העליון שדחתה טענה זו. פסק הדין הדגיש את הפרדת הרשויות ואת הצורך לכבד את ריבונות הרשות המחוקקת. משכך, נדחה הערעור, והוסר צו המניעה הארעי האוסר על הוצאת המטפלת, והמערערים חויבו בהוצאות בסך 5,000 ₪ למשיב.