בש"פ 1372/96

תקציר

בתיק משפטי מורכב זה משנת 1996 ערערו המערערים על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים בעניין גישה למזכרי פגישות בין חוקרים לעיתונאי בנוגע לחקירה פלילית. מזכרים אלה נודעו רק במהלך חקירתו הנגדית של החוקר, מה שהוביל את ההגנה לטעון כי הם מהווים "חומר חקירה" לפי חוק סדר הדין הפלילי, סעיף 74, ולכן חיוניים להגנה. בית המשפט העליון דן בסמכות פרוצדורלית, ובפרט בשאלה האם שופט יחיד או הרכב יחיד צריכים לדון בבקשות כאלה. בית המשפט אישר כי בעוד שהסמכות הניתנת לשופט אחד משתרעת בדרך כלל על פאנל, כל מקרה הוא תלוי הקשר. מההחלטה עולה כי בעוד שהנושא יכול להידון בפני שופט אחר, יעילות והגינות יכולות להצדיק את אותו הרכב שידון בבקשה. המערערים טענו כי התזכירים קריטיים להגנתם, עלולים לחשוף פרקטיקות חקירה בלתי הוגנות ולהשפיע על טענות כמו "הגנה מפני צדק" והסברים לשתיקה במהלך החקירה. עם זאת, התביעה סברה כי המזכרים אינם רלוונטיים, וטענה כי ההגנה מסתמכת על ההערכה ההוגנת של התביעה. מתוך הכרה בנורמה לפיה על התביעה להעריך באופן הוגן את רלוונטיות ההגנה, החזיר בית המשפט העליון בסופו של דבר את הנושא לבית המשפט המחוזי, והורה לו לבחון את החומרים עצמם כדי לקבוע אם הם עשויים לסייע להגנה. תגובה זו מדגישה את המתח בין כללים פרוצדורליים לבין זכויות למשפט הוגן, ומדגישה את תפקידה של הרשות השופטת בניווט במורכבויות אלה כדי להבטיח צדק.