ת"א 24787-10-15

תקציר

מדינת ישראל מחזיקה בבעלותה חלקת קרקע בתל אביב המכונה מחלקות 6 ו-7 בגוש 6137, אותה היא מנהלת באמצעות רשות מקרקעי ישראל, כאמור בחוק יסוד. הקרקע היא ציבורית וכפופה לחוק המקרקעין. בשנת 1996 פרסמה הרשות מכרז פומבי למכירה וחידוש הבנייה על הקרקע, בו זכו יזמים שהסכימו לפנות את הדיירים הנוכחיים תמורת פיצוי כספי. בעקבות עתירה לבג"ץ שופרו תנאי המכרז, ובשנת 1997 פרסמה הרשות מכרז נוסף, שגם הוא לווה בסקר דיירים. מכרז נוסף פורסם בשנת 1998, בו זכו שתי חברות שחתמו על הסכם פיתוח עם הרשות. התובעת, בעלת הקרקע והבניין עליה, טוענת כי הנתבעת פלשה שלא כדין לנכס והיא תופסת אותו שלא כדין עם ילדיה הקטינים. היא מבקשת מבית המשפט להורות על פינוי הנתבע. הנתבעת טוענת כי הקרקע נרכשה על ידי סבתה בשנת 1970 וכי היא מתגוררת בנכס משנת 1995, למעט שנה בה שהתה באילת לאחר שירותה הצבאי. עוד היא טוענת כי אין לפנותה מבלי לקבל פיצוי על השקעותיה בנכס. בית המשפט פוסק לטובת התובע. היא קובעת כי הקרקע היא ציבורית וכפופה לחוק המקרקעין, כלומר אין התיישנות לתביעות על הנכס. בית המשפט דוחה את טענת הבעלות של הנתבע, לא מוצא ראיות התומכות בה ומציין כי זכויות הקניין אינן ניתנות להעברה. הנתבע אינו משתמש מורשה בנכס ולכן הוא פולש. בית המשפט דוחה גם את טענת הנתבע בדבר היתר משתמע לתפוס את הקרקע, ומציין כי כל היתר כזה היה ניתן לביטול בכל עת וכי תפיסת הנתבע החלה לכל המוקדם בשנת 2000, לאחר חתימת הסכם הפיתוח. גם השיהוי בתביעת הפינוי של התובעת אינו הגנה תקפה, שכן האינטרס הציבורי בשמירה על רכוש הציבור גובר על כל סמכות מכללא, מה גם שהנתבעת מעולם לא ניסתה להסדיר את מעמדה במקרקעין. לבסוף, בית המשפט מורה על פינוי הנתבעת ללא כל פיצוי, שכן אין לה זכות לכך, וקובע לה מועד אחרון של 120 יום לפינוי הנכס. הנתבע נדרש גם לשלם את הוצאותיו המשפטיות של התובע.