בש"מ 6039/18

תקציר

במקרה זה דחה בית המשפט ערעור על דחיית בקשה להארכה להגשת ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי בירושלים משנת 1999. המערער, כיורש הוריו, ביקש לערער על פסק דין הנוגע להפקעת קרקע על ידי הוועדה המקומית לתכנון ובנייה ירושלים משנת 1976, בטענה כי השימוש בקרקע סותר את ייעודה. המערערת, שנדחתה בתחילה בשנת 1999, ביקשה לערער לאחר 18 שנה, בעקבות מכתב העירייה האחרון. הרשם לובינסקי זיו דחה בקשה זו, בנימוק של היעדר סיבות מיוחדות לעיכוב כה ממושך. המערערת ניסתה לערער על דחייה זו, אך נדחתה שוב על ידי הרשם בנמלך בשל אי ציות פרוצדורלי וחוסר התוחלת לכאורה של הערעור. המערערת טענה כי המורכבות מצדיקה את השיהוי, אך בית המשפט הדגיש את חשיבות לוחות הזמנים הפרוצדורליים, הוודאות המשפטית והאינטרסים של הצדדים שכנגד. נימוקיו של המערער נחשבו בלתי מספקים, וללא הצדקה מיוחדת, האפשרות לשנות החלטות כה ותיקות נתפסה כבלתי מעשית. בית המשפט אישר את החלטות הרשמים וקבע כי מועדים מבטיחים יעילות וסופיות פרוצדורלית, ולא מצא עילה עניינית לערער על ההחלטה. בסופו של דבר, מבלי לזהות סיבות מוצדקות לעיכוב, הערעור לא צלח, והדגיש את הדגש על מועדים משפטיים ושימוש יעיל במשאבים שיפוטיים.